להוציא את הכל

עמדתי בכיתה לבד. כולם כבר הלכו לפני כשעה, אבל אני המשכתי לעמוד שם בשקט. הווילונות התנפנפו מרוח אחר-הצהריים הנעימה, ואור השמש הכתומה, השוקעת, האיר את הכיתה באור אדמדם-כתמתם. מחשבותיי הסתחררו סחור-סחור בראשי, אבל הצלחתי לקחת את הלורד והתחלתי לכתוב על הלוח. לכתוב ולהוציא את הכל.
"למה אני כזאת פרנואידית? למה, כשאני לבד, אני פתאום מציפה את מוחי במחשבות של 'מישהו יפרוץ לבית'..? למה אני לא יכולה להיות רגועה? למה מקום המפלט היחיד שלי הוא הדמיון, הסיפור, העולם האחר שלעולם לא באמת אחיה בו? למה אני כל הזמן חושבת על מה שיקרה, על מה שעלול לקרות? למה אני מתבודדת בהפסקות, ומפנטזת על המשכים לסיפורים, על דברים שהייתי עושה בחיים, על מה שאני רוצה שיקרה? למה אני מתרגזת כשאנשים עושים משהו מטופש, ממש דפוק, לדעתי, ואז אני מייעצת להם אבל הם- ממשיכים בטיפשותם? למה אני לא מסוגלת להעריך באמת ובתמים את חבריי? למה אני מרגישה שאני יותר מהם? אולי זה הפגם הסודי שלי, שאני מרגישה מתנשאת מעל לחבריי בכיתה? ואולי, זו גם הסיבה שיש לי חברים שיותר גדולים ממני? כאלה שאני לא באמת יכולה להתנשא מעליהם, ואני יכולה להרגיש יותר טוב איתם? ולמה, כשאני מנסה להבין את עצמי, מנסה להבין את פשר ההתנהגות שלי, אני נתקלת בהמוני מחשבות, שסותרות זו את זו? ולמה… למה אני כל הזמן שואלת שאלות? למה, במקום לשאול, אני לא מחפשת תשובות? או שאני כן מחפשת אותן, אבל פשוט לא מוצאת? ואולי, בעצם, עדיף שכך? להניח לשאלות, ופשוט להמשיך לחיות? כן, זהו. לחיות, זו התשובה. עם הזמן, החיים יגלו לי את הדברים שאותם חיפשתי. אז זהו."
חייכתי לעצמי, קוראת שוב ושוב את מה שכתבתי. ואז, סוף סוף, הרגשתי שלווה באמת. סוף סוף הוצאתי את הכל. פלטתי אנחת הקלה, לקחתי את חפציי, והלכתי הביתה, אך לא לפני שמחקתי את
הדברים שעל הלוח, והרגשתי כאילו אני נפטרת מהמוני מחשבות מעיקות, וסוף סוף אני מסוגלת
לחיות בשקט.
לחיות בשקט, ולדעת בבירור שאת התשובות אגלה בנבחי הזמן, בסופו של דבר.