הדברים שאני חושבת עליהם כשאני מדיחה כלים-חלק ראשון

הדברים שאני חושבת עליהם כשאני מדיחה כלים
דימויים קטסטרופליים לגבי המוות שלי
תמיד חשבתי על המוות שלי.
לעולם אין לדעת איך תמות, אז למה לא להמציא תסריט משלך?
מיליוני מחשבות תוקפות אותי, הסכינים והמזלגות בידיי ואני רק יכולה לחשוב על איך אמות, בכאבים או בנחת? אולי בכלל מישהו יירצח אותי? תאונת דרכים אולי?

1. תיארתי לעצמי שאולי זו תהיה מחלה כלשהי, אולי סרטן כלשהו, יש לנו את זה במשפחה ואין לדעת מתי ואיך ובאיזו צורה זה יפרוץ.
תיארתי לעצמי שזה יהיה סרטן העור, אני בהירה כל כך השמש מקנאה בי כשאני יוצאת החוצה ומסנוורת את הולכי הרגל המסכנים ברחוב.
כתמים משונים יצוצו עליי ותוך זמן קצר אני חשוכת מרפא, כל הבהירות שלי תתמוגג בעצב ואני אהפוך לאפורה ואחכה בשקט למוות הארוך והמייסר. אולי יימצאו תרופה ואולי לא, אבל מה הטעם? אני כבר לא מי שהייתי פעם, הייתי פעם כל כך בהירה ושמחה- צהובה יש שיגידו.
ועכשיו מה? אפורה, כלואה בתא הכלא שבניתי לעצמי בגלל סרטן העור המזדיין הזה. אין יותר את מי לסנוור כי את עצמי אפילו אני לא מזהה במראה, כולי כמו פרח שקמל אחרי שלא ראה את אור השמש.
לשמש כבר אין במה לקנא.

2. ומה אם זו תהיה תאונת דרכים?
תיארתי לעצמי שיום יבוא ואני אסע לניו יורק או עיר מפוצצת ותוססת אחרת שלחוקי התנועה אין בסיס בהם, כל אחד נוסע כמו שהוא רוצה וכאוס שולט בכבישים ובתמרורים.
אני בטח אהלך לי ברחבי הטיימס סקוור ואיהנה לי מהמזג האוויר החביב והקריר יחסית לעונה, אני שונאת את הקיץ לכן המזג אוויר פשוט קוסם לי. אני מסוחררת מאושר והדבר היחיד שאני חושבת עליו זה איך אני אבלה את שארית היום שלי – קניות מטורפות? אולי אלך לי לבית קפה חביב ואכיר מישהו? ואולי בכלל עדיף ללכת לשבת בסנטרל פארק ולקרוא ספר? הממ…מחשבות.
אני אלך לי ברחובות ההומים וברגע אחד שבו אני פשוט לא שמה לב איך הדברים מתגלגלים – הבחורה עם הקניות הפילה תפוזים והבחור עם האופניים סוטה מהמדרכה אל תוך הכביש, נהג המונית רואה אותו וסוטה לכיוון שלי ובאם! נדרסתי!
אין לי יותר טעם ללכת לסנטרל פארק לקרוא ספר, אני מעדיפה לקרוא אותו כבר בגן עדן.

3. בכל חלומותיי החודש מצאתי את עצמי נהרגת על ידי מישהו.
חיים קשים, כל לילה אני נרצחת מחדש על ידי איזשהו פסיכופט מזדמן.
הרבה פעמים אחרי הסרט של "הצעקה" או "פרדי קרוגר" וכל הבחורים הללו שרוצחים אנשים טיפשים שבמקום להישאר ביחד ולהילחם בפושע משום מה בוחרים להתפצל ולחפש את הרוצח בעצמם, טיפשים גמורים, לא יכולתי להזדהות עם אף אחד מהדמויות אלא עם הרוצח עצמו.
גם אני הייתי רוצה לרצוח אנשים טיפשים, בכוונתי בכלל למחות אותם מהעולם הזה, אלפי שוטים מתים בכל יום ואיתם הטיפשות אבל עדיין נשאר מלאי שלם של טיפשים בעולם והם הורסים לי את החיים באי ההיגיון שלהם והמילים הנחותות שלהם.
הלוואי והייתי רוצח סדרתי של טיפשים.
בקיצור, בכל חלום רוצח פסיכופט מחליט לרצוח אותי ואני תמיד בכותנת הלילה שלי ורצה כמו מטורפת בגשם כולי רטובה וסכין מטבח בידי, איכשהו הוא תמיד הורג אותי בסוף.
אם זה בירייה, או שפתאום מתגלה שיש לו עוזר אז העוזר שלו דוקר אותי מאמצע שום מקום או שהם פשוט דוחף אותי מהצוק.
לרוב אני מתעוררת ונזכרת בזה רק כשאני מחזיקה את סכין המטבח ביד שלי ומנסה לפענח למה לעזאזל זה קורה לי שוב ושוב ושוב.
שילך ויירצח אנשים טיפשים אחרים, יש טיפשים שהם תמיד יהיו טיפשים אבל יש טיפשים שמסוגלים להתפתח ולהמשיך את חייהם בחוכמה ואני מסווגת את עצמי לקטגוריה השנייה.
בחייך רוצח, אני לא הטרף שלך!

4. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זו הסדרה "אבודים". סדרה מעולה שתמיד אהבתי ותמיד אוהב (חוץ מהפרק האחרון, מה חשבת לעצמך אברמס? מי מסיים ככה את הגרנד פינאלה? ציפיתי ליותר ממך! ) אבל אני תמיד אפחד שמשהו דומה ייקרה לי.
אחת מהפנטזיות שלי למוות שלי היו התרסקות מטוסים.
כשטסתי לראשונה היה זה בגיל חמש, במעבר מרוסיה לישראל ואת הטיסה הזו אינני זוכרת כלל, רק את הבכי של דודה שלי והתיק ברביות הורוד שלי שהיה מלא בכלי כסף.
הטיסה השנייה שלי הייתה בגיל 18 כשטסתי לאיטליה, התרגשתי לאין שיעור ולא תיארתי לעצמי את הפאניקה שאני ארגיש כשאני אהיה בגובה 14 אלף מטרים מהאדמה.
הרגשתי חנוקה ומבוהלת, ממש לא בקומפרט זון שלי ונורא רציתי לגעת שוב באדמה יציבה.
נהניתי מהשירותים ומהמים הנשאבים בצורה המדליקה אבל כל תזוזה לא נכונה שלי התפרשה כפחד ופחדתי לזוז יותר מידי.
אבל גם לא יכולתי לשבת במקומי! חברתי טניה שאיתה טסתי לאיטליה ניסתה להרגיע אותי והתייחסה לפחד שלי כהתרגשות מהטיסה הראשונה בחיים שלי.
חבל.
דמיינתי בכל פעם שהמטוס התנועע בצורה שלא רציתי שאנחנו הולכים להתרסק וזה הולך להיות באמצע הים וחבל שכישורי השחייה שלי לא משהו ואני אטבע במקום להישאר בחיים, אני גם עיוורת לחלוטין והחשכה יורדת, אני לא אראה לאן אני שוחה! למען השם ומה אם אנחנו נתרסק על איזשהו אי באמצע הים התיכון? אני יודעת שכל האיים מיושבים או לא יכולים להיות מיושבים אבל עדיין…זה יהיה כמו באבודים! ומה אם האנשים של קניבלים? אני אצטרך להילחם בהם ולנסות להישאר בחיים.
אני לא כמו ג'ק או סויר או לוק, אני לא מנהיגה ואני בטוח לא יכולה להילחם על חיי ולנסות בכלל להתגבר על דוב קוטב באמצע החיים. אם אני אירה בנשק רוב הסיכויים שאני אירה בעצמי או אהרוג מישהו שלא בכוונה תחילה.
נורא ואיום, ברגע שהמטוס נחת ועצמתי עיניים חזק בשביל לא להרגיש גם את הבחילה שעלתה וירדה בגרוני בכל פעם שהנמיכו את המטוס לקרקע.
אני זוכרת שברגע שירדנו לאדמה ממש עצרתי את עצמי מלנשק את האדמה המתוקה והיציבה שרגליי עומדת עליה.

5. אם כבר פתחנו את נושא איטליה אז נפתח אותו עד הסוף.
הדבר לאו דווקא קשור לכלים שהדחתי אלא יותר לדימויים הקטסטרופליים בהם טניה ואני פענחנו שנמות.
המטוס היה הדבר הראשון והדבר הבא היה שכל חפץ לא מוכר היה מוגדר בעיניי כחפץ חשוד שהולך להתפוצץ בכל רגע נתון ואני כמובן קרובה אליו ואתפוצץ לחתיכות קטנות ומה שיישאר ממני זה שאריות קרושות על הקיר או הרצפה המלוכלכת של איטליה.
ומה אם החפץ החשוד יהיה באוטובוס? אוי ואבוי תיארתי לעצמי את הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות ואולי בכלל יהיה מחבל מתאבד ואנחנו נהיה נקודת הפתיחה של אינתיפאדה חדשה באירופה?
ממש אל עקצה מההתחלה.
6. אני לא ממהרת לשפוט אנשים אבל באמת ובתמים בגלל כל הסטיגמות שהודבקו להם.
אבל מה לעשות, אני כישראלית טיפוסית ובת טיפש עשרה רגילה ופחדנית תמיד פחדתי מהזרים הערביים.
ניסיתי כמה שפחות להתקרב לאזורים בחיפה שאני יודעת שמלאים בהם ואם כן צריך לעבור בהם אז תרסיס הפלפל תמיד לצידי ומוכן לפעולה.
אבל לא פעם ולא פעמיים עברה במוחי ההרגשה שאחד מהם שעולה לאוטובוס הולך בכל רגע להתפוצץ ואני אמות יחד איתו.
דיברנו כבר על אל-עקצה לא?

7. המון חברות שלי היו בצניחה חופשית או קפיצת בנג'י ליום הולדתן.
רבות פנטזתי לי על זה במהלך שטיפת הכלים היומית שלי.
כולן אמרו שהן בחיים לא חשו כזו הרגשה מחשמלת בגוף, כמעט יותר טוב מאורגזמה כי ההתרגשות מהקפיצה היא הרבה יותר גדולה מההרגשה שעוד שנייה ואת גומרת.
אז מה ייקרה לי כשאני אקפוץ מגובה של 12 אלף רגל או 4 קילומטרים הפוכת ראש וקשורה ברגליי?
תמיד תיארתי לעצמי שהמצנח לא נפתח ואני נמחצת על האדמה כמו יתוש על הקיר כשאני מכה בו אינספור פעמים עם הנעל שלי.
אני נמחצת לאדמה, מרוחה כולי בעפר ובדם שלי ולא רואה יותר כלום בעיניים, מתה לחלוטין, ממש כמו יתוש מתחת לנעל על הקיר.
וקפיצת בנג'י? החבל נקרע ואני טובעת בנהר או שהראש שלי נסדק והגולגולת שלי נפתחת לשניים בגלל האבנים החדות שנמצאות בתחתית.
ממש לא סיבה לבקש את זה ליום ההולדת שלי, אני רק אשתין במכנסיים מרוב פחד, לא משהו להראות לנכדים.

8. יש גם דרכים מאוד בנאליות למות לפי דעתי.
לא פעם היה לי חשש שהתוספתן שלי יתפוצץ, בדרך כלל זה נגמר בזה שהייתה לי דלקת כלשהי או שסתם דקירות כאב לא מוסברות.
הרבה פעמים דמיינתי שזה יקרה בלילה, אני אתעורר לשנייה וארגיש את דקירות הכאב העזות בצד ימין ואני אתעלף מהכאב.
אף אחד לא ישים לזה מפני שזה אמצע הלילה ולא הספקתי להתריע אף אחד מפני שזה משהו שקורה בשניות ספורות, אני אמשיך לשקוע בתרדמת ושטף הדם הפנימי פשוט ימשיך וימשיך עד שזה יהיה מאוחר מידי.
הדבר היחיד שאני מקווה לו זה שזה ייקרה כשאני אהיה כבר מבוגרת, לא מוות כואב מידי נכון?

9. ומה אם מישהו בטעות ידחוף אותי במדרגות? נורא ואיום, אני מעדיפה כבר מפרקת שבורה מאשר גוף שבור שייקח לו חודשים ואף שנים להירפא.

10. המנסרים מטקסס.
סרט מזעזע לחלוטין, מפחיד וגורם לך לרצות לישון מתחת לשמיכה עם הדובי האהוב שלך כשל האורות בבית דלוקים והדלתות נעולות. ככה כמעט כל סרט אימה משפיע עליי.
דמיינתי לעצמי שאני אבוא לאיזשהו מוסך באמצע שום מקום כי האוטו שלי החליט לשבוק חיים והמוסכניק מזמין אותי פנימה לשתות כוס מים, אני ברוב טיפשותי נכנסת פנימה ומטיילת במוסך עד שפתאום המוסכניק נכנס פנימה ומבהיל אותי. אני נופלת על איזשהו חפץ חד או מסור שפועל בלי סיבה ידועה והוא הורג אותי במקום.

11. נסעתם אי פעם מאחורי משאית שמובילה בולי עץ?
פחד מוות.
מה אם המשאית תעשה עצירה פתאומית ואחד מבולי העץ ישתחרר וימחץ אותי בעוד נוהגת?

12. אחד מהתרחישים למוות שמעסיקים אותי יותר מכולם כשאני מדיחה כלים, זה אפוקליפסת זומבים.
גדלתי על הסרטים של מילה יובוביץ' נלחמת בזומבים אכזריים וחסרי מוח, יורה בנשקים מדליקים ומורידה להם את הראש. ונלחמת כמובן בתאגיד הרשע "אמברלה" ומנסה למצוא את התרופה לוירוס הטי שבעצם גרם לכל התרחיש המזעזע.
לכו תדעו מתי דבר כזה יתרחש פה, אולי באמת יפרוץ איזשהו וירוס קטלני שיגרום לנו לחבב יותר מידי בשר אדם? ואנחנו נהנה מזה? מפחיד לא?
אני תיארתי לעצמי שאני אהיה לבד בבית כשזה יפרוץ, אני אסתגר כמובן כי הם נמצאים בכל מקום ואני מחזיקה את כל סכיני המטבח אצלי ומנסה להישאר בחיים. המשפחה שלי נעלמה ואני לא יודעת איפה הם ואני פשוט מפחדת לחיי.
אני מחליטה לעשות צעד פזיז ולקחת את האוטו של אבא שלי ולנסוע לחפש אותם ברחבי המדינה הקטנה שלנו, מכיוון שהעיר שאני גרה בה גם ככה נחשבת לחור אז המקום עצמו אינו שורץ בזומבים כמו תל אביב או ירושלים.
אני יוצאת לרחוב באור יום עם מכנס ג'ינס שחור וגופייה שחורה וסכינים רבים תלויים בחגורה שלי, תרמיל ובו מים ואוכל, ציוד הכרחי כלשהו והטלפון שלי.
אני יורדת לחנייה ונכנסת לאוטו בשקט ובזהירות והזומבים לא שמים אליי לב.
אני יוצאת מהחנייה ומוחצת אותם כמו ג'וקים חסרי משמעות! הניצחון הקטן שלי משמש לי כרגע של שמחה ואז אני מגלה שאני צריכה יותר מכמה סכינים ואני צריכה נשקים, איפה לעזאזל יש נשקים? המקום היחיד שאני מכירה זה הבסיס הצבאי מול מתחם הקניות ואני מחליטה לנסוע אליו ולעקוץ אל כל הנשקים והמחסניות שיש ברשותם. אני מגלה שבסיס הצבאי יש המון נמלטים והמשפחה שלי נמצאת שם וביחד אנחנו נלחמים סטייל "האויב שבפנים" בכל הזומבים הרשעים שם בחוץ.
אבל אני יודעת שיש טוויסט לכל עלילה ואני חייבת למות איכשהו, אני לא מגניבה כמו מילה, אני צריכה למות מתישהו כמו שאר הדמויות המשנה שהיו בסרטים.
אני מתארת לעצמי שזה ייקרה כשאני אנסה להציל את המשפחה שלי ואני פשוט אמות איתם כשכמות הזומבים תהיה גדולה מכפי שאני יכולה להילחם והדבר היחיד שיכול להציל אותי זה טנק ענקי.
אני מתה והופכת לזומבי כמו כולם, ממש הולכת עם הזרם.