כך הכרתי אותו-פרק שני-הקריסה
"שלום סמית'"
"היי סקיי. איך אתה מרגיש?
"בסדר גמור. בסדר גמור… איפה הייתי?"
היה זה יום חדש בבית האבות אירשו, והמראיין הצעיר בא להמשיך את הראיון.
"אמרת שברחת ליערות הגשם עם חבורת פליטים נוספים שהצטרפו אליך"
"טעות בידך ידידי. אני הצטרפתי אליהם"
"אתה לא היית מנהיג המהפכה? אמרת שאליך הממשלה ניטפלה במיוחד, היא גם רצחה את אבא שלך. זה לא עורר בך איזשהו רצון לנקמה?"
"ברור שכן. אני הייתי זה שתכננתי את המהפכה הזאת חודשים, אבל אני לא הייתי זה שהוציא אותה לפועל. לא יכולתי לעשות את זה. הקמעון ציווה על המחלקה הצבאית שלו למנות עליי שומרים, למקרה שאעשה משהו נגד השלטון. המוציא לפועל האמיתי של המהפכה היה החבר הכי טוב שלי-ליאון. הוא משך אחריו אנשים בשקט, בלי שאף אחד שם לב, הוא חתר תחת הקמעון, הפיץ את האידיאולוגיה שלו בכל רחביי אפלייט, והעובדה שהיה כריזמטי ברמות רק עזרה לו. לאט לאט הוא סחף אחריו נחיל של אנשים-נשים, גברים, חזקים ומשכילים. יחד יכולנו להיות בלתי מנוצחים. התוכנית הייתה שקטה, כמו צירוף האנשים אלינו. תיכננו להפיל את השלטון מבפנים- צירפנו אלינו חלק מעובדי הממשלה, מהמשרדים, מהצבא, אפילו ממשרתי הקמעון.. הכל היה מושלם! יותר מידי מושלם. תכננו שכל העובדים יחבלו במקומות בהם הם נמצאים וכך העיר תקרוס, המשטר יפול ואני וליאון נוכל לעלות לשלטון, תוך כדי שהצבא שלנו מפיל את צבא הקמעון".
"שניה. אם העיר הייתה קורסת זה לא היה קורה תוך שניות. קריסת עיר לוקחת ימים ואפילו שבועות. איך הכל קרה ביום אחד?"
"זה לא קרה. ביום בו המהפכה התחילה התוכנית שלנו נכשלה. ב'מחתרת' שלנו הייתה חפרפרת, שהדליפה את התוכנית לקמעון. עד היום אין לי מושג מי זה. אני נשבע שאם הוא יגיע לידיים שלי…"
סקיי כיווץ את אגרופיו והאדים כולו. וריד עבה קפץ על מצחו והוא התחיל להתנשם בכבדות, לנוע באי נוחות על כיסא הגלגלים שעליו ישב ולהשמיע נהמות.
"הם ישר פטרו את כל עובדי הממשלה, את עובדי המשרדים… ולא רק זה- הם גילו היכן הצבא שלנו הסתתר ושלחו לשם פצצות אטום".
"השדות".
"בדיוק. כך שלא נותר לנו אלא לסגת, אבל כבר היה מאוחר מידי. פצצות האטום הרגו כל מי שנותר מהצבא – חוץ מאיתנו. הפצצה שיחררה גז רעיל שהרעיל את מי שהיה רחוק ממקום הפיצוץ, למזלי ולמזל הפליטים שניצלו אותנו הוא רק הימם, מאחר והיינו מאוד רחוקים. כשקמנו, אני מניח שפיטור האנשים מעבודותיהם כבר הספיק להשפיע, מאחר וראינו מרחוק את העיר המלוכלכת, המוזנחת, ואת האנשים המתרוצצים- אני מניח שהאבטלה חגגה, לא היו משכורות והאנשים נכנסו לעוני, לפשיעה ולגוויעה ברעב. אני מניח שהיינו חסרי הכרה בערך כמה ימים, מאחר המצב הרע של העיר. גם כשברחנו שמענו יריות ואנשים צורחים. טרור שלם היה שם."
"ואיפה ליאון?"
"בהתחלה הוא ניסה לברוח איתנו, אבל אז הם תפסו אותו. אחת מהמכונות תעופה הענקיות שלהן הגיעה ושאבה אותו לתוכה. מזלינו שאותנו הם לא הצליחו לתפוס, אבל זה כבר לא מעניין אותי. הלוואי שהם היו תופסים אותנו, אותי לפחות, ושאני וליאון היינו מצליחים לברוח מהמטוס המוזר הזה יחד. אני לא מפסיק לחשוב עליו. אני לא יודע מה עלה בגורלו אבל אני כן זוכר שהוא צעק לי שאני ישמור על הפליטים שנשארו. שאני לעולם לא יעזוב אותם, שאני היחיד שיכול… מאז כבר לא שמעתי. הוא נבלע בתוך המכונה שהתעופפה משם ומאז לא ראיתי אותו יותר".
שתיקה מביכה עברה בין סמית' לסקיי. נראה שהמחשבות של סקיי נדדו, על פניו הייתה ארשת פנים עצובה ועיניו נצצו.
"מה קרה אחרי שברחתם ליערות הגשם?" אמר סמית' רגע לפני שסקיי שקע בזכרונות, מנסה לשנות נושא.
"יערות הגשם אלה לא סתם יערות גשם רגילים.
לאחר שאבי וחבורת המדענים שלו הקימו את העיר, הם לא נתנו לכל אחד להיכנס אליה בקלות. הם ערכו לכל מי שרצה להיכנס ראיון מיוחד ורק לאחריו הם הסכימו לו להיכנס. יערות הגשם נועדו להגן על העיר מאנשים לא רצויים, ורוב הצמחים והחיות שחיו בהם נוצרו בהנדסה גנטית.
כשאני והפליטים הגענו ליערות הגשם שהיו ברדיוס של בערך 5 קילומטר, הקמנו מחנה. היינו חמישה אנשים- אדם מבוגר שנראה שהיה בסביבות שנות החמישים לחייו, אישה צעירה והילד שלה, נער בן 16 בערך ואני. הנחנו את השמיכות ופתאום שמענו בום גדול. האישה הצעירה כיסתה את האוזניים של בנה הצעיר, בנסיון קלוש למנוע להם נזק. כיסינו את אוזנינו בחוזקה, והבטנו אל מקור הרעש.
היינו בהלם.
הבניין עליו מוחזק אפלייט קרס".
תגובות (0)