איבדה הכל-פרק 5

למחרת בבוקר נייל העיר אותי ולחש לי "אל תלכי לבית ספר אנחנו צריכים עזרה בהכנות…" לא הבנתי למה נייל מתכוון אבל אחרי שראיתי כמו קרונית מסע מלאה בפוסטרים בתמונות ובדיסקים המחוברת ללימוזינה הבנתי שמדובר בהכנות להופעה.הלכתי עם הבנים למרכז העיר וטיילנו שם וקנינו דברים להופעה,קניתי מגן חדש לטלפון עם תמונה של וואן דיירקשן עליהם והם חתמו לי עליו!אחרי הצהריים אחרי שהתעייפנו מלהסתובב בחנויות ישבנו בבית קפה שנראה לנו נחמד.לזאין ולנייל היה מאוד צפוף בבית הקפה אז הם יצאו לטייל.לא עברה חצי שעה ונייל נכנס לבית הקפה בהיסטריה וצעק "חברים בואו מהר משאית פגעה בזאין!" שילמנו למלצר ויצאנו בריצה לאן שנייל הוביל אותנו.באמצע הכביש הראשי זאין חשב מדמם ומעולף כל התנועה נעצרה בגללו.נהג המשאית שכב בצד הכביש המשאית מפורקת והנהג כמו זאין מעולף ומדמם.ישר התקשרנו לבית החולים והם באו מיד והעלו אותם התעקשנו לעלות איתם והם בסוף הסכימו.עלינו איתם והאמבולנס נסע.היינו מתוחים כל הזמן הגענו לבית החולים ומיד הכניסו אותם לחדר ונכנסנו איתם.התקשרנו לאמרגן ואמרנו לבטל את ההופעה כי זאין נדרס.והוא אמר שהוא יודיע שההופעה מבוטלת.כשנגמר זמן הביקור היה לי קשה ללכת הביתה בכל זאת מדובר באהבת האמת שלי.נכנסנו ללימוזינה ונסענו.כשהגענו הביתה התקשרו אלינו זה היה מבית החולים הם אמרו שהם לא מצליחים להציל את זאין ושהם הזמינו רופא מאמריקה שאומרים שיש לו ידי זהב. נייל שאל ״רוצים שנזמין משהו?״ ״כן אני גווע.״ הארי ענה לו הם הזמינו סושי לא הייתי מסוגלת לאכול חשבתי על זאין.כל הערב הייתי סגורה בתוך עצמי.נייל אמר שמחר אני לא הולכת לבית ספר בשביל להירגע.בצהריים קיבלנו טלפון שאומר שזאין עצמו ניצל אבל שקולו נהרס ושהוא לא יוכל לשיר יותר!הייתי שבורה לא יכולתי לשאת את זה יותר עליתי למעלה והתחלתי לבכות.היה לי סכין בחדר והתחלתי לחתוך ת עצמי לאט בשביל להרגיש את הכאב!לא שמתי לב ונייל נכנס לחדר ותפס אותי חותכת!״מה את עושה?!״ הוא צעק!הסברתי לו הכל כולל למה אני חותכת את עצמי.הוא נרגע לקח לי את הסכין בעדינות ואמר ״סתיו חמודה בואי לחתוך זאת לא הדרך אפילו שקשה לך כי את אוהבת את זאין אני יודע שאת לא מגיבה טוב בגלל כל ה…אממ ה…בעיות הנפשיות. אני כאן בשביל לעזור לך.עכשיו תעזבי את הסכין תני לי אותו ונדבר על זה״ לא רציתי לדבר על זה רק רציתי להמשיך לחתוך אבל נייל לא נתן לי.אז דיברנו על זה והוא תמך בי הרגשתי חופשי לבכות לו על הכתף ולשחרר הכל כולל הבעיות הנפשיות.אחר כך נרגעתי אבל הייתי סגורה בתוך עצמי.בערב זאין חזר ורצתי לחבק אותו.הוא גם חיבק אותי אבל הוא היה שונה הוא שתק שנינו היינו סגורים בתוך עצמנו הוא לא דיבר יותר רק כמה פעמים נדירות הוא דיבר הוא היה צרוד רציתי לעזור לו אבל פחדתי להעליב אותו אם אני אומר משהו לא במקום.כל הערב ישבתי לידו אחר כך נרדמתי על הכתף שלו והוא שם אותי במיטה שלי הוא ראה את החתכים ראית שהוא נלחץ אבל הוא לא אמר כלום הוא ניסה לשמור אותי רגועה אבל הייתי מתוחה פחדתי עליו הוא נראה לי לא טוב פצוע מדמם עם גבס וקביים.פשוט נורא בכיתי פשוט בכיתי.הוא נכנס לחדר ומצא אותי בוכה ואמר לי בקושי ״סתיו..אל…תבכי..אני…בסדר….וגם….את…..תיהיי…..אני….תמיד…..אהיה….פה….איתך״ הוא יצא עדיין לא נרגעתי הייתי בלחץ הוא עודד אותי והרגיע אותי עד שנרדמתי