הסכם הדם – פרק 1

קלי התעוררה מסונוורת מקרני השמש שחדרו היישר לתוך עיניה, מתי היא נרדמה בכלל? כנראה בין כל המחשבות והפחדים. היא התיישבה על המיטה וגרמה בכך לגאפו לקפוץ בבהלה.
"גם אתה נרדמת?" חייכה אליו וליטפה אותו ליטוף של בוקר טוב, הוא התבונן בה בעיניים גדולות ובוחנות כשואל, האם זה היום האחרון שלך כאן?
היא העדיפה להתעלם משאלותיו של החתול, או יותר נכון לומר מדמיונותיה על שאלותיו, היא קמה והחליפה בגדים במהירות, אתמול היא נרדמה עם בגדיה דבר שהיא בדרך כלל לא מסוגלת לסבול.
היא יצאה מחדרה כאשר הוריה כבר ישבו בשולחן הקטן של המטבח סביב ארוחת הבוקר, ביצים, גבינות וירקות, זה כל מה שהם יכלו להרשות לעצמם, רוב אנשי הכפר יכול להרשות לעצמם בעיקר את הדברים האלו, אבל קלי שמעה אי פעם שבביתו של ראש הכפר אוכלים מידי בוקר צלי בשר ברוטב.
"בוקר טוב" בירכה אותם בחיוך, אביה הרים אליה עיניים אדומות מחוסר שינה והחזיר ברכה, אמה העדיפה כנראה לשתוק ולנעוץ את העיניים בביצת העין שלה.
קלי שמה בצלחת חביתת ירק והמון גבינה כמו שהיא אוהבת, למרות שלא היה לה תאבון היא הקפידה לקחת יותר אוכל מהרגיל, מי יודע אם זאת הפעם האחרונה שבה היא אוכלת את האוכל של אמא.
הכרוז שקרא לכולם להתאסף עבר ליד ביתם וצרח בקול רם "הגיע זמן ההגרלה, כולם להגיע למרכז העיר".
קלי הרימה את עיניה לאביה שנעץ בה מבטים חוששים, אמא שלה נעמדה על רגליה וספקה כף אל כף "צריך ללכת" אמרה, היא אספה את הצלחות המלוכלכות ושמה אותם בכיור בלי להעיף עליהם מבט, ביום רגיל ריבן לא הייתה מסוגלת להשאיר את הכיור בצורה כזאת, בעלה ג'ק תמיד מעיר לה שהיא יותר מדי נקייה, יותר מדי.. אבל היום החוקים כנראה השתנו, הם יצאו שלושתם במהירות מבקתתם הקטנה, קלי העיפה מבט לעבר הבקתה ולחשה בליבה, אני מקווה שזו לא הפעם האחרונה שאני רואה אותך.
"הכנתי לך את זה" אמר אביה והושיט לעבר תיק גב עמוס "רק למקרה הצורך" הוסיף ולחש.
לאחר בחירת הנערות הן לא הורשו לחזור לבתיהן כלל, הוריהם וקרובי משפחה יכלו לבקר אותן, אך לא להעביר להם דבר פרט לדברים שהן הביאו איתן ביום ההגרלה.
קלי שכחה מהפרט הזה, אך אביה חשב על הכל והכין לה תיק עמוס בבגדים ובמזכרות קטנות מהבית.
"תודה" היא לחשה והורידה את עיניה לרצפה כאשר הרגישה שהדמעות מאיימות להציף אותן, היא הזכירה לעצמה שהיא צריכה להיות חזקה למען הוריה, היא ידעה בברור שהיא הדבר היחיד שיש להם בחיים, לא היו להם עוד ילדים מלבדה, ואם היא תישבר הם ישברו גם, אסור לה לתת לזה לקרות.
אנשי אוורדין התאספו במרכז העיר מול הבמה המרכזית הזמנית שנבנתה למען טקס ההגרלה בפעם הראשונה בתולדות הכפר, הורי נערות בגילאים המתאימים הגיעו בראשים מורכנים כאשר הם אוחזים בחוזקה בידיהן של בנותיהן הרועדות.
קלי לא רעדה, הפחד שבה חלחל עמוק בפנים, אך הרעד היה ממנה והלאה, היא כבר רצתה לדעת שההגרלה עברה והיא נשארת עם הוריה בכפר.
"שלום לכולכם" אדמון ראש הכפר עמד מחויך על הבמה ודיבר בקול רם שנשמע בברור בשקט ששרר בין אנשי הכפר "אנו זוכים לארח היום בכפר הצנוע שלנו את אחד מחברי מסדר הדם, שארו" החיילים מסביב מחאו כפיים במרץ כאשר גבר צנום עלה על הבמה ובחן בעיני הנץ שלו את הקהל הרחב, חלק מאנשי הכפר הרגישו מאוימים תחת מבטו החודר ולכן מחאו כפיים בעדינות, אך רובם המוחלט נשארו ללא תנועה.
הוא הניד בראשו לעבר אדמון שהתנפח מגאווה כמו טווס ואז התיישב באחד הכיסאות שהיו על הבמה ליד חברי מועצת הכפר.
אדמון מחא פעמיים "הגיע הזמן" אמר בשמחה, שני אנשים סחבו אל הבמה קערה עגולה ובה פתקים לבנים רבים, ליבה של קלי החל לפעום בחוזקה למראה הקערה, השם שלה מופיע על אחד הפתקים האלו, היא התפללה מעומק ליבה שהפתק ההוא לא ייפול בידיו של אדמון.
"את הפתקים ירים אדון שארו המכובד" הכריז אדמון ופינה מקום ליד הקערה לשארו שקם במהירות ונעמד ממשיך לבחון את האנשים.
הוא בחש בידו בקערה והפה שלו התעוות במין משהו מוזר, כנראה חיוך.
הוא הרים פתק לבן והמתח בקהל גבר "דומיניק למשפחת קור" נערה כבת ארבעה עשרה בעלת תלתלים זהובים עד לכתפיה התקדמה לעבר הבמה כאשר אמה, אישה מבוגרת עם מטפחת לבנה לראשה, אוחזת בידה בעוז "עלי על הבמה" ציווה שארו ושוב עיוות את פניו, אמה חיבקה אותה בעוז כאשר דמעות שוטפות את פני שתיהן, חייל נגע בעדינות בכתפה של האישה המבוגרת כמבקש להזדרז והם התנתקו, דומיניק עלתה על הבמה והתיישבה באחד מחמש עשרה הכיסאות הריקים שעמדו שם.
שארו שוב בחש בקערה "אריה למשפחת טאטו" עוד נערה עלתה על הבמה מתנתקת ממשפחתה.
"סברינה למשפחת קבי… זאנה למשפחת מול… אליה למשפחת פורן…" שארו המשיך להקריא בשמות, כאשר בכל שם קלי לקחה נשימה ארוכה כשהיא שמעה שזאת לא היא, למרות צערה על הנערות האחרות שעלו עגמומיות לבמה, היא שמחה שהיא לא שם.
ארבעה עשר כיסאות התמלאו במהירות הבזק, הורים כאובי לב בכו בצדי השביל, הפרידה אומנם עדיין לא סופית, רק חמישה נערות ילכו בסופו של דבר לבירה, אבל עדיין נערות אוורדין היו יפות כדי שהפחד יתגנב ללבו של כל הורה של נערה שישבה על הבמה.
"נערה אחרונה" צחק שארו, צחוקו היה נשמע כמו מסור רועם וגרם לקלי לרצות לברוח משם.
הוא הרים את הפתק הלבן באיטיות נהנה לראות את מבטיהם המיוסרים של אנשי הכפר שמתסכלים על ידו בציפייה ובפחד.
אביה של קלי תפס בידה בחוזקה, שארו פתח את הפתק ובחן את הקהל כמבקש לדעת מי היא הנערה החמשה עשר "קלי למשפחת דבטון" כל המבטים הופנו לעבר קלי שצבע פניה הפך ללבן בשנייה, אביה עדיין תפס בידה בחוזקה, היא שמעה איך אמא שלה בוכה חרישית, הוריה החלו להתקדם איתה באיטיות לעבר הבמה לקול מחיאות הכפיים של החיילים, היא הסתובבה והביטה בעיניו של אביה, הוא החזיר לה מבט עצוב ומיוסר, חיבק אותה חיבוק קצר ופנה לאחור סוחב את אמה שלא יכלה לעמוד בצער והתחילה לשרוט את בשרה, קלי עלתה על הבמה צעד אחר צעד כמו בחלום בלאות, התיק השתלשל על כתף אחת שלה היא הניחה אותו על ברכיה כאשר ישבה, היא תפסה את הכסא החמישה עשר על הבמה.