wipe the tears פרק 3

לא יכולתי לסבול את זה.
זה היה נורא.
מאז שטום … ה-… הלך, חלפו כבר כמה שבועות.
מאז,אני רק מתדרדרת יותר ויותר בלימודים,ובקושי יוצאת מהבית. הציונים שלי עומדים על 60,כשתמיד היו 100.
טום שינה את חיי גם בחייו וגם במותו. בין אם לטובה או לרעה.
הרגשתי כאילו כל דקה העולם יכול להתהפך. הרגשתי שאני לא שייכת לפה.
הרגשתי לבד,אבל בין כל ההמון המעצבן שמנחם,ומדבר בכל שיחה על טום.
טום צדק. אף אחד לא מכבד את זכרו כמו שראוי לו. רציתי כבר לצעוק על האנשים הממלמלים כמה טוב לב הוא היה,איזה מוצלח הוא היה, הוא היה נאה, מוכשר, חכם …
הם לא הכירו אותו באמת! אנשים צבועים שאומרים דברים לא נכונים. טום מבחוץ נראה כמו שהם מדברים עליו,אך הם לא יודעים כלום. על כמה שהוא חתך, כמה שהוא בכה, כמה שזעק לחיים חדשים, למציאות אחרת, שלא באה אף פעם.
המחשבות התערבלו בראשי.
עם כל האהבה שלי, והכאב והצער לטום, כעסתי עליו. הוא באמת היה חלש. אז מה, החיים היו נוראים, נכון. אבל לברוח? זה הפיתרון שלך?! לברוח משמעותו – אין סיבה לחייך בכלל. מהרגע שנולדת, ועד בריחתך, כל אלה היו לשווא. איזה חיים הם, אם אפשר לברוח בכל הזדמנות? כך העולם עובד-הוא נותן לנו אתגרים, מכשולים, כאבים… ואנחנו צריכים לעמוד בהם. מה שווים חיים אם בסוף בורחים מהם?! מה הטעם?! האם לשם כך ברא אותך אלוהים?! האם לשם כך אמך ילדה אותך?! ואם כבר מדברים על אמך, תחשוב על צערה שלה! של כל משפחתך, חבריך! בנוסף לתואר פחדן שהייתי נותנת לך,אתה לוקח גם את תואר הבלתי מתחשב. רק בגלל שלך היה רע, כולם צריכים לסבול. מי בן אדם כל כך בלתי נסבל כדי לעשות דבר כזה?
אם אתה שומע את מחשבותיי, תדע לך גם ששינית את חיי.
כן, שינית אותם. אך מה חשובים לך חיי אחרים יותר מחייך שלך? ואם כן, אני מבינה, אתה מקריב את עצמך בשביל חבריך. זה יפה, אך לא עוזר, מפני שבכך ש"הקרבת-את-עצמך-בשבילנו" מיררת את חיינו.
מה יצא מזה?! אה?! לא, תגיד לי! מה היה כל כך נורא שלא יכולת יותר לשאת?! תאמין לי, חוויתי דברים יותר ממך. עם כל הכבוד, אתה סתם פחדן עלוב. אה, שכחתי, גם חסר התחשבות. אני לא מאמינה שבעצמי רציתי להתאבד. זה מגעיל אותי. איך אפשר לעשות דבר כזה?!
ואם אתה באמת מתחרט, ואם אתה באמת שומע אותי, ואם יש באמת אלוהים ואם אתה באמת בשמיים, תגיד לי משהו. תמסור לי משהו. שאדע שאתה מתחרט על מעשיך.
מצידי גם תעיף לי מהשמיים פתק!!!!!
הוצאתי את ראשי מהחלון כדי לשאוף אוויר. הייתי נסערת. מתחתיי נפרשו פארקים קטנים וחנויות זעירות. מולי היתמרו בניינים. הרוח הוטחה בחביבות בפניי ובידרה את שערי השחור. על אדן החלון עליה נשענתי, עמד באגרטל ורד אדום כדם. הורד אותו קיבלתי מטום בפגישתנו הראשונה. זיכרונות מ "הימים ההם" הציפו אותי ודמעה זלגה במורד לחיי. הרגשתי משהו על ראשי. "אני אהרוג אתכם, יונים!" צעקתי והרמתי את ראשי, לחפש אחר הציפור הארורה, אך זו לא נראתה באופק כלל. ניערתי את ראשי ומראשי נשמט…
נשמט…
פתק.