נצח: פרק אחד-עשר

הוא החוויר.
**
ידי נגעו בשרשרת בפעם הראשונה. לא הגיע לי לגעת בכזה יופי, ובמיוחד לא ללפות אותו בידי הקטנות. השרשרת העבירה בי גלי צמרמורת ונתנה לי תחושה של עליונות. הרגשתי כאילו אני יכול לעשות הכל.
הרמתי את עיני לעיניו של לואי והבטתי בו מבולבל. "מה זה?" שאלתי אותו. ידעתי שזאת שרשרת, אך משהו בה בחלט היה שונה. לא יכולתי לגעת בה מבלי להרגיש טיפה מסוחרר.
"זאת שרשרת. מה, אינך רואה זאת?" שאל אותי, אך נימה של ציניות התגנבה לקולו הסמכותי.
העברתי את אצבעי על היהלום המגולף בצורת זאב. מגעה היה חלק, אך היה נדמה שפרוותו של הזאב עצמו זזה, נעה, וכאילו עוד רגע אצבעי תילכד בטורי השיניים הנוצצים שלו. המחשבה העבירה בי צמרמורת קלה. "כן, לואי, אבל משהו בה שונה.." מילמלתי לאט, בעודי ממשיך להחליק את אצבעי על כל מבנה של השרשרת.
לואי לקח ממני את השרשרת, יצא החוצה והתחיל לפסוע לתוך היער, בעודו מסמן לי לבוא אחריו.
הוא היה נראה כל כך עייף, ונראה שפניו העמיקו ונמלאו קמטים. הוא נאנח.
"בהחלט, היא שונה, דמיאן. השרשרת היא חלק מאוד קטן מהאב הקדמון שלנו, שהקפיא את עצמו בכדי לגרום לנו להמשיך להתקיים. השרשרת הזאת היא חלק מגופו שלו, המלא באנרגייה טהורה. תיזהר, כי בעודך מחזיק בה, יש אלפי אחרים שמחפשים אותה- ואם ימצאו אותה, יעשו הכל בשביל להשיגה."
וזה היה המפגש הראשון שלי עם אותה שרשרת מזורגגת.
זאת הייתה התאוריה של לואי, כמובן, לגבי השרשרת; שהיא חלק קטן מאוד מאבינו הקדמון. אבל זאת רק תאוריה, שהפכה לסיפור אגדה. אני לעולם לא גיליתי מה הוא הסיפור האמיתי, אבל זה באמת לא משנה.
העיקר זה שיש שרשרת, אנחנו מתקיימים עליה, היא ניזוזנה מאיתנו, ואנחנו רוצים להשיג אותה.
באותו יום, לואי יצא איתי ליער בשביל לקבור את השרשרת מתחת לשטח בנייה שעמדו לבנות עליו. אחרי הסיפור של לואי, אחרי שהמשכתי בדרכי לעולם החיצון, שמעתי בפרברים עוד סיפורים על אותה שרשרת. היו כאלה שאמרו שזה יצירה של נפח מסוים, שהביא את השרשרת לליידי גודבה; סתם איזו אחת שחייה בארמון לפני מי-יודע-כמה-זמן, אבל הייתה מאוד עשירה, והיא הביאה את זה למדען משוגע, שיצר ממנה חיים. תאוריה מופרכת ומטופשת, לדעתי.
**
"כן.." סינן דמיאן למראה השרשרת המאוסה.