החלפות- פרק ראשון- היילי

פרק ראשון-היילי

"אבל אני חייבת לנסוע לשם אבא?" שאלתי בכאב "המחנה הזה הוא לחודש שלם! ואף אחת מחברותיי לא תהיה שם!" רקעתי ברגליי. אבא חיבק אותי. מין חיבוק מחמם. יכולתי להרגיש את דמעותיו זולגות אל עבר השיש של המדרגות. "אתה לא זה שסובל פה" הזכרתי לו, במנוד ראש. הייתי נמוכה ממנו בחצי מטר, כך שהוא היה צריך להתכופף אליי. הוא נשק למצחי והסיט את הקצה של הפוני מפניי אל מאחורי אוזני. החזרתי את הפוני למקום במהירות. השיער השחור שלי היה אחד הדברים היותר יפים שהיו לי.
"כן מתוקה, את חייבת. כבר רשמתי אותך, והמזוודות ארוזות…" הוא לא סיים את המשפט, השאיר אותו עומד באוויר.
"מה עוד?" שאלתי בחשדנות. אבא התנהג בזמן החארון בצורה נורא… מוזרה. מעופפת שכזו. אולי גם טיפה מעוצבנת. כאילו הוא מצפה למשהו. אולי לנסיעה שלי למחנה?
"אין עוד, מתוקה," הוא אמר במין עצב שכזה. אבל אבא מעולם לא היה עצוב. הוא תמיד חייך. אפילו עכשיו. הוא חייך כשבכיתי כשעשו לי חורים באוזניים, הוא חייך כשנסעתי למיון כששברתי את הרל בגיל ארבע, ועודד אותי באמבולנס. הוא תמיד חייך. אפילו עכשיו. "את פשוט חייבת לנסוע מותק" הוא חיבק אותי בפעם האחרונה. חפנתי את ראשי בכתיפו החזקה והשרירית. הוא היה… סוג של החבר הכי טוב שלי בערך. ועכשיו, להפרד ממנו ל… חודש?! זה כאב בילתי נסבל. אולי אני אכיר ם חברות. אבל לחשוב בהגיון, אני לא אשאר איתן בקשר. ואבא.. שוב אותו מבט חולמני כמו שהוא מדבר על אימא. הוא מחייך ומסתכל אל מעבר לקירות, כאילו רואה אותה ניגשת לאיו כמו ביום שבו.. התחתנו? ולאחר שבוע התגרשו? זה לא יתכן. ניערתי את ראשי ונישקתי את אבא על הלחי. הסתכלתי לו בעיינים. היו לו עיינים שהן כמו מערבולות של אפור-חום-ירוק. אפשר היה להתבונן בהן שעות כמו שאפשר להתבונן בעננים. אבא היה בנאדם מדהים. הבעיה הייתה… שהוא… היה… אה…. פחות אבא יותר חבר? כמובן שהוא דאג לאוכל, לצרכים, לחוגים וחינוך! אבל… הוא תמיד התנהג כול כך בסלחנות כלפיי. לא כמו הורה רגיל של החברות שלי. שתמיד היו צורחים עליהן דרך סיפוריהן. מספרות לי על הזוועות שהן עוברות. לא. הוא לא כזה. הוא מחבק ואוהב. הוא לא צועק. רק מתאכזב מנכשלים מזדמנים. וזהו. לא יותר.
"אבל למה אני חייבת לנסוע? מה, אין לי מספיק חברות?" שאלתי אותו במבט עקום. כועס מעט. למרות שדי הבנתי שהוא רוצה לגרש אותי מהבית. לבלות זמן איכות אם מישהו. חייכתי. "לא אבא, אל תענה. תענה אחרי שאני אחזור" חייכתי וחיבקתי אותו. הפעם באמת בפעם האחרונה.

***
"ביי אבא!" צעקתי. האוטובוס הצהוב כבר עבר ממזמן את הבית הגדול ומכוסה הקיסוס. את הבריכה ואת אבא ואת ג'סי. אבל לא הפסקתי לנופף. דמעות זלגו מעייני ונחתו על הכביד החם, ועלו חזרה אליי כאדים. הדמעות היו אולי בגלל הרוח. אני מנחשת. תחושת בטן קיננה וסרבה להרפות, שמשהו מיוחד הולך לקרות היום,מתישהו. במחנה.
התיישבתי לבסוף. כשכבר ידעתי שאף אחד לא שומע אותי. מצידי התיישבה ילדה קצרת שיער, עם משקפיים. בגילי. היא עיינה ועלעלה בעלון של המחנה.
"ידעתי, ידעתי שאין שם בריכה!" היא אמרה בהתלהבות והסתכלה עליי במבט נוצץ עייניה היו כמו העיינים של אבא. התאפקתי שלא לבכות את כבר מתגעגעת? אפילו לא עברו עשר דקות! את עוד שלושה חודשים בת 12 היילי! באוקטובר!!! תבכי אחר כך!
"דיברת אליי?" הצבעתי על עצמי והסתכלתי עלייה במט מבולבל מתנשא שכזה. בכדי לעשות עלייה רושם.
"כן, סנובית" היא אמרה בטון נעלב והעיפה את שיערה אחורה בתנועת יד שחצנית, והמשכיה למלמל לעצמה דברים מוזרים שכאלו.
"מצטערת" אמרתי בשקט וחזרתי להסתכל על החלון. הדמעות הציפו את עייני. הגעגוע כרסם אותי. אפילו, לא הגעגוע, אני מנחשת שאולי זה היה… עצם העובדה שאני לא אראה את הבנאדם הכי חשוב לי חודש?! זה היה בשבילי לא רק חסר משמעות ופשר.אלא אחד הדברים הכי גרועים שיכולים להיות.
"יאיי! יהיה סייף!" צחקה הילדה לצידי. היה לי קשה להאמין שלה לא קשה להפרד מהוריה.
"באמת?" ניסיתי להתעניין
"כן! איזה מאגניב! אבל אני לא יודעת…" היא נאנחה "מעולם לא ניסיתי ואני מפחדת" הוא חייכה. "בטח את יודעת" היא אמרה בטון די עצוב.
"זה לא מפחיד!" קפצתי. מתגאה בכך שאני יודעת לעשות משהו "זה רק צבע! ואת עוד בחליפה די נוחה, את מרגישה כאילו את שוקעת בכריות" אמרתי בהתלבהות.
"זאת אומרת שאת צריכה להלחם בשלושה דברים?!" היא נדהמה. ניסיתי לקטוע אותה אבל היא המשיכה "בחליפה, בחרב של השני ובחרב עצמה?" היא חייכה.
"קוראים לי דיאנה, נעים מאוד" היא הציגה את ידה. הנחתי את ידי על ידה ולחצנו אותן.
"ואני היילי ג'יימס." חייכתי.
"את יפה" היא אמרה. הסתכלתי עלייה במבט מבולבל "טוב… יחסית אליי!" היא חייכה אליי.
"משקפיים יפים" החזרתי מחמאה. "אולי תורידי אותם כדי שאני אוכל לראות את העיינים שלך?"
דיאנה הסמיקה. "אני לא רוצה…, אני מכוערת ככה" היא מלמלה בשקט.
"אהא" נהמתי בטון לא מאמין. היא הסיטה את שיערה אל מאחורי אוזנה והתחילה להואריד את משקפייה באיטיות. אלו היו משקפיים כחולים, מלבניים. עייניה נתגלו כגדולות יותר, פנייה הפכו ליותר עדינים, והשיער הבלונדיני שלה נהפך מאפור לבוהק.
"ואוו… ואת אומרת שאת מכוערת ללא משקפיים" אמרתי. היא צמה את עייניה ובמהירות שמה את המשקפיים חזרה.
"אני לא רואה בלעדיהם" היא אמרה בשקט. והסיטה שיערה בילתי נראת אל מאחורי אוזנה.
"אבל את הרבה יותר יפה ככה" אמרתי נחרצות. בכאילו שמה נקודה ומפסיקה את הדיון. "בכול מקרה, מה יש בעלון?" שאלתי. "אבא שלי לא מרשה לי לראות אותו.." אמרתי בצחוק. למרות במפנים בכיתי. רציתי להיות איתו. עכשיו.
קול מחריש אוזניים נשמע במערכת הכריזה. ולאחר מכן, קול אישה חל להזהיר אותנו שעכשיו אנחנו מגיעים לשדה התעופה, שנהיה ליד הראש קבוצה, ושנעלה על המטוס הנכון (פה אני ודיאנה צחקנו) היא אמרה שהמטוס יקח אותנו למיין, מחנה שלנו, ומשם נחולק לביתנים.
מערכת הכריזה נדמה. האוטובוס חרק ונעצר.
"קדימה! עוד חמש שעות והכיף מתחיל!" לחשתי לדיאנה. שאספה את דבריה מתא המטען. התיק הצהוב שלי היה כבר על גבי. "לעזור לך?" שאלתי. היא הנהנה. התיק הורוד שלה, שהיה די קשה לפספס אותו, היה כבור תחת ערימות ענקיות של תיקים כחולים ואדומים שאי אפשר להבדיל ביניהם.
"הנה" מלמלתי נאחזתי במין ידית בד אדומה שבקצה התיק ומשכתי החוצה, תיק הורוד הבהיר, מלא בחפצים ונפו, נחת ישר על הרג שלי. שדווקא ביום,החלטתי להכניסה אל תוך סנדל.
"אוופס…" צחקה דיאנה, ואני רק חיכתי, מרות שרגלי בערה כאילו אש אוחזת בה. לקחתי את התיק וזרקתי אותו אל תוך ידיה. היא אחזה בשתיי הידיות בידה האחת. את ידה השניה הושיטה לי. שנלך יחידיו אל הקבוצה, כ20 בנות שבאו מקליפורניה.
אחזתי בידה החמימה של דיאנה ושאלתי בשקט "רגע… זה מחנה רק לבנות… נכון?" שאלתי בשקט. היא הנהנה. חייכתי, אבל אז שוב התחלתי לדאוג. "רגע… בנות אנחנו נהיה? וכמה בייתנים? והאם יהיה מספיק?" ועוד ועוד דאגות באו ומילאו את החלל שבים שתינו.
"תפסיקי כבר! דאגנית אחת" היא צחקקה. "הכול יהיה בסדר? הבנת?" היא אמרה לי. הנהנתי. למרות שידעתי שמשהו פה לא בסדר.
"באו בנות!" צעקה ראש הקבוצה. לחצתי את ידה של דיאנה, היא לחצה בחזרה את שלי.

המטוס היה רק בשבילנו, הומה בצעקות של בנות, ומאופף בשירים של ג'סטין ביבר כריס בראון וברונו מארס ועוד כול מיני.
"הצילו!" מלמלה דיאנה וחפנה את ראשה בכתיפי.
באותו הרגע הבנתי,שמצאתי חברה חדשה.