כך הכרתי אותו-פרק ראשון-הבריחה

"השדות הירוקים של אפלייט כבר הספיקו להשחיר מאז המלחמה הגדולה. גופות המתקוממים היו מפוזרים במרחב ובמקום שרר ריח של מתים.
אף אחד לא טרח לבוא ולראות אם יש ניצולים. אמנם הקמעון לא היה מרוצה שחלק מהמתנגדים חמקו מהעונש שמגיע להם, אך מדוע לבזבז זמן כסף ואנרגיה על אנשים שמילא, לא יוכלו לעשות דבר נגד הממשלה? השדות הם לא מה שהם היו פעם. כל עצי הפרי המתוקים, והמעיינות הצלולים ניזוקו. הדם והקרינה מפצצות האטום החריבו אותם, ובקושי נשאר להם זכר. אולי, פה ושם אפשר לראות איזה צמח ירוק, או אגם צלול למחצה, אבל זה הכל. זה כל מה שנשאר.
אף אחד לא יוכל להתקיים שם, לפחות לא לזמן הדרוש כדי לתכנן מהפכה שניה ובטח שלא לביצועה.
לאחר סיום המלחמה ותבוסת המתנגדים, אני וחבורת פליטים נוספים שניצלו ברחנו מחוץ לחומות העיר. מצאנו פרצה, מן סדק קטנטן שנוצר כנראה מפצצה ששגרה המחלקה הצבאית של הקמעון. כדי לעבור בפרצה היינו צריכים להכניס את הבטן ולכווץ כל שריר בגוף שלנו. אחרי שכולנו עברנו המשכנו לרוץ אל עבר הצוק שמקיף את כל החומה. היינו צריכים לקפוץ.
ידעתי שהדרך למטה, אל כדור הארץ היא בערך 500 מטר. ידעתי גם שבמרחק כמה עשרות קילומטרים מאיתנו יש את היציאה המסודרת מהעיר, אך במצבנו, פושעים נמלטים, אני לא חושב שיתנו לנו לצאת כל כך בקלות. אם בכלל נגיע לשם חיים. ידעתי על העיר הכל. הרי אבא שלי הקים אותה".
"אבא שלך? לא הבנתי. אם אבא שלך הקים את העיר אז למה התקוממת נגד המשטר? ואם התקוממת.. למה לא הגנו עליך? למה לא חיפשו אותך?"
"כמה שאלות. לאט לאט. דבר ראשון, אבא שלי, כריסטופר, ועוד כמה מדענים החליטו להקים "ארץ" אחרת, בבגלל המצב בכדור הארץ- מלחמות, פשעים ורוע. הם רצו לבנות עולם נפרד מהעולם בו הם חיו עד היום, עולם בו הכל יהיה מושלם. הם בנו מגדל שעליו הניחו אבן ענקית מכדור הארץ, ובאיזון לא יאמן הצליחו להקים עליה עיר שלמה, אליה לקחו את כל הקרובים שלהם, את הקרובים של הקרובים שלהם.. וכך הלאה. בראיונים של אבי וחבורתו בחדשות, הם אמרו שאין שום דבר שמחזיק את האבן הגדולה במקומה, אבל אני מתערב איתך שהיו מגנטים שליליים שהחזיקו את האבן באוויר, מגנטים שהיו מחוברים לבניין הגדול. "ההזדמנות בידי כל אחד" אמר המוטו של העיר. לכל אחד הזדמנות שווה להצליח, אבל אתה יודע שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. אנשים מושחטים עלו למשטר, ותקעו לאבי סכין בגב, ולא רק תאורטית. דבר שני, לאחר שאבי נרצח, לשלטון עלה הקמעון, ואני הפכתי למטרה מאחר ואבי היה זה שהם התנגדו לו. בי הממשלה התעללה במיוחד. הקמעון היה מנהיג דיקטטורי. זהותו לא הייתה ידועה לאף אחד, והוא הסתובב עם מסכה שחורה ושרשרת שספירלה מצויירת על קמעה. משום כל הרוע שהוא עולל לתושבי העיר אני חושב שלאף אחד כבר לא היה אכפת מי היה האיש המסתורי- כולם רק רצו שהוא יעוף מהשלטון. פשוט לאף אחד לא היה את האומץ להתנגד".
"עד שאתם הגעתם".
"נכון. כשהתקוממתי הייתה להם סיבה לחסל אותי. למה שהם יגנו עלי אם הדבר שרצו יותר מכל הייתה שלא ישאר זכר מצאצאיו של כריסטופר גרס?"
"מממ.. עכשיו הבנתי".
"בקיצור, כמה מהפליטים שהיו איתי התנגדו לקפוץ. אמרתי להם יחד עם כמה פליטים שהיו לצידי, שאם הם לא יקפצו הם יצטרכו להישאר פה. ואם הם ישארו פה הם לא ישרדו בכל מקרה. אז למה לא לתת לזה נסיון?
לפני שקפצנו זרקנו את כל השמיכות, המזרונים והכריות שאספנו מהריסות הבתים, למטה- שיהיה משהו רך לנחות עליו. אם ננחת עליו.
אני קפצתי ראשון. צרחתי כל הדרך למטה ולבסוף נחתתי על השמיכות ועל כל מה שזרקנו. כשקמתי כאב לי הגב ולא יכולתי לדרוך על רגל שמאל. היה ברור לי שנפצעתי. צעקו לי מלמעלה אם אני בסדר, צעקתי שכן ושיקפצו גם, אין מה לחשוש. כולם קפצו אך בחור אחד, די צעיר, פיספס את השמיכות והתרסק על הקרקע. שמענו את פיצלוח עצמות גופו. הוא צרח, קירפס מכאבים ורעד כולו. הפנים שלו הלבינו וקיבלו גוון כחלחל, כשבעיניו עדיין הבעת האימה. צרחתו נחלשה עד שהוא השתתק לגמרי. הוא לא זע ולא נע. עיניו היו פקוחות לרווחה ואני והפליטים פשוט עמדנו שם המומים.
ידענו שאנחנו צריכים להמשיך. אספנו את כל השמיכות וברחנו ליערות הגשם שהקיפו את הבניין הגבוה".
"אני מצטערת אדוני אבל אתה תצטרך לעזוב עכשיו. שעת הביקור נגמרה ובית האבות עומד להיסגר".
"אני כבר יוצא. היה נעים לדבר איתך מר גרס".
"קרא לי סקי, אני מתעקש".
המראיין הצעיר צחק, שלח חיוך ידידותי אל סקי ויצא מהדלת- שנסגרה אחריו על ידי הסדרנית.