מחיר ההצלחה (סיפור על וואן דיירקשן) – פרק 3

לואי קם ,גיחך בחינניות במקומו ואמר בנימוס : " סליחה אדוני , נעים מאוד , לואי טומלינסון"
והאדון ענה לו :"מכיר , מכיר"
לואי שאל :"סליחה אם אני קוטע אבל אפשר לדבר איתה לרגע בצד?"
והאדון ענה בקלילות :"כמובן"
לואי תפס אותי ולחש לי בטון עצבני :" מה את עושה ? את לא יודעת מי זה ?!"
עניתי לו בתמימות :"לא"
לואי :"זה אלפרד"
נפל לי האסימון. זה אלפרד שלואי כל הזמן סיפר לי עליו. הוא איש חשוב בחברה הגבוהה ומילה שלו יכולה להציף מיליונים.
נבהלתי:"אוי שיט!"
לואי :"תזכרי , לא להתנגד, להתנהג בנימוס, ותזרמי אם הוא מציע משהו והכי הכי חשוב – תמיד תהיי בצד שלו. מובן?"
הנהנתי בהסכמה. זה לא בסדר , מה ? עכשיו אני צריכה לשקר רק בגלל שהוא מכובד ? יש לי דעה משל עצמי ! היא לא מספיק טובה ?
אוקיי אז אני אנסה לתת לזה צ'אנס, אם לא ילך , לא ילך. מה כבר יקרה ?
התיישבתי מול אלפרד. (אני יודעת שמקודם הוא הציג את עצמו כצ'ארלס אלפרד אבל כולם קוראים לו אלפרד, זה יותר נוח)
עניתי לו בקול נעים : סליחה אדוני. אז אם אפשר לשאול מה אתה עושה פה?"
הוא ענה במבטא שלו :"בדיוק עברתי פה לבקר את חברתי ג'ואנה, אמא של לואי"
הוא הצביע על לואי עם כל כף ידו, בצורה מזלזלת שכזאת.
לואי עיקם את האף שלו והייתה לי הרגשה שהוא חשב להגיד לו :"למה לזלזל? אם כבר אני יכול לזלזל בך, אותי מכירים יותר" אבל אני יודעת שלואי לא אוהב להשוויץ כל כך בקריירה שלו, כי אז יחשבו שהוא שחצן ושהוא מנצל את המעמד אז הוא חושש שיפסיקו לאהוב אותו.
אני תומכת בזה, כל מי שניצל את המעמד לא החזיק הרבה זמן, אז אני יודעת בוודאות ש"וואן דיירקשן" יחזיקו הרבה יותר זמן מאותם כוכבים.
שאלתי :"אבל למה נכנסת לחדר?"
והוא אמר:" נכנסתי לבית ואמרתי שלום לג'ואנה. דיברנו קצת זמן ושתיתי כוס תה. שאלתי את ג'ואנה איפה השירותים. היא אמרה שהם במסדרון, אז הלכתי לשם. פתאום שמעתי קול, ואני אוהב קולות. עליתי למעלה ושמעתי שירה ,שירה ממש יפה. שירה של בת. ואז נכנסתי לכאן"
הוא החמיא לי, איש מהחלונות הגבוהים.
עניתי לו בחיבה :"תודה אדוני, זה כבוד גדול לשמוע את זה בא ממך"
האדון הוסיף ואמר :"בואי אליי בעוד יומיים בצהריי היום למשרד, ונראה אם אוכל לסדר לך ג'וב (עבודה)"
בעודו שולף כרטיס ביקור מהודר מכיסו הצר.
"תודה..אלפרד" היססתי במילים שלי.
"אין שום בעיה" הוא ענה בחינניות.
הסמקתי וחייכתי חיוך קטן מאחורי האודם האדום שלי.
אלפרד יצא מהחדר ויכולנו לשמוע אותו מדבר עם ג'ואנה על העתיד שלי ועד כמה אני יכולה להצליח , כמו הבן שלה לואי.
מפחידה אותי המחשבה לעזוב את המציאות. אין לי בעיה עם שיפור האיכות, אבל איבוד מציאות ?
כששמענו את הדלת נסגרת , פשוט קפצתי על לואי וצרחתי בקול.
תמיד חלמתי להצליח בשירה. לא תמיד ידעתי שאני מסוגלת לעשות את זה.
יש לי חברה , שקוראים לה אביה. היא אחת מהחברות הטובות שלי.
היא הגיעה לביה"ס שלי לפני חצי שנה בערך.
היא דיירקשנית ,אז בפעם הראשונה שהיא ראתה את לואי היא התעלפה (ואני רצינית).
היו צריכים להזמין אמבולנס כדי להחיות אותה.
אבל היא כבר די התרגלה אליו , למרות שהיא עושה כל מה שהוא רוצה גם מבלי שהוא מבקש.
אבל הפייב שלה זה זאין בכלל.
היא צלצלה אליי ואמרה לי שהיא נוסעת לארה"ב.
נלחצתי . "מה ?! למה?!"
היא ענתה לי:"מתנקשים. אבא שלי עובד בחברת סחר, אז חשבו שהוא לקח משהו , והוא לא.. עכשיו רודפים אחרינו מתנקשים בגלל שלקחנו הלוואה מגובי ריבית"
עניתי לה בכעס :"מה ?! אני לא מאמינה אני פשוט בשוק !! איך הם יכלו לעשות דבר כזה?! אבא שלך הוא הבנאדם היחיד שאם זה תלוי בין חיים ומוות יבחר במוות במקום בגניבה!"
היא התחילה לבכות :"אני יודעת .. אני לא מאמינה שאני עוזבת, זה פשוט לא קורה לי.."
שאלתי אותה :" אין מה לעשות עם זה ? אתם לא יכולים לעבור למקום יותר קרוב ? אתם יכולים להישאר אצלי !"
היא ענתה בעצב:"הייתי שמחה להישאר אצלך, אבל לא נוכל להסתדר ככה. אתם גם ככה לא ממש במצב טוב, וגם אנחנו לא ממש. אנחנו לא נוכל לצאת מהבית, לא נעמוד בתקציבים, נקרוס.."
חשבתי על זה והבנתי שהיא צודקת :"את צודקת.. בעיה , חכי לרגע.
כיסיתי את הפלאפון עם היד.
שאלתי את לואי אם יש לו פתרון והוא ענה:" לדעתי היא צריכה ללכת לאן שההורים שלה אומרים, תעשי לה את היום הכי טוב בחיים לפני שהיא הולכת, ותדברו בצ'אט אחרי שהיא תלך"
בייאוש הסכמתי :"זאת בטח הדרך היחידה.."
הרמתי את הטלפון ועניתי לה :" אביה, כנראה שזאת הדרך היחידה.." ירדה לי דמעה בעודי מושכת באף.
אביה אמרה:"אני אתגעגע אלייך ! תמסרי גם ללואי.."
עניתי לה :"תודה גם אני אתגעגע אלייך מאוד.. מסרתי ללואי והוא אומר נסיעה טובה"
אביה אמרה בטון של צער:" אני יודעת שזה רק יכביד עלייך אבל שיין עבר דירה.."
צרחתי בקול :"מה ?!?! לאן ?!"
אביה ענתה בתמימות :"לא יודעת, הוא רק אמר לי למסור"
מיהרתי ואמרתי :"טוב אביה, אני אחזור אלייך עוד כמה דקות".
ניתקתי לה בפרצוף , בלי ביי, בלי נדבר, בלי נסיעה טובה..
פשוט ניתוק.
התקשרתי לשיין :"שיין איפה אתה ? לאן אתה הולך?"
שיין ענה:"לפי המרץ אני מבין שקיבלת את הבשורה. אני עובר לקצה של דונקאסטר."
הורדתי את הטלפון מהאוזן והסתכלתי על לואי במבט של :"לא, זה לא אמיתי.."
לואי היה עצמו בעצב.. זה היה מעציב.
אמרתי לו בייאוש אחרון :"אני לא מאמינה, שיין..איך ?"
שיין ענה בסקרנות מיותרת :" איך מה ?"
ניתקתי לו את הטלפון
נשענתי בפינה של החדר, התיישבתי והתחלתי לבכות.