למה סלחתי?!

"פעם שנייה שאני רואה אותך היום!" אמרתי לו, חייכתי. סלחתי לו משום מה, הרגשתי כאילו אני הייתי לא בסדר. לא מבינה מה הולך פה. הוא נעץ את מבטו בשקיות שנשא, ואז במעלית. שהחץ שלה סימן שהיא עולה. חייכתי. הוא היה… כול כך שונה מהילד האדום מהמאץ שראיתי היום בבוקר…
"איזה שיא!" הוא גיחך. "אני בכללי נמצא ממש מעט בבית" הוא חייך קצת. אבל אז חיוכו גווע. המעלית נפתחה, אבל החץ שלה הראה שהיא יורדת. נכנסתי אל תוכה ובתנועת יד הזמנתי אותו הלכינס איתי. הוא הניד בראשו, "זה בטח מיהו שהזמין מלמטה… אין טעם.." הנדתי בכתפיי ויצאתי. זו הייתה בפעם הראשונה שהוא באמת הסתכל עליי. והרגשתי את זה… וזה היה מאוד מלחיץ. מין מבט שואל, חושד, נאיבי, בתוך גוף כול כך… *לא* נאיבי.. שתיקה של כמה שניות השתררה.
פתאום התחלתי לדבר. הקול שלי יצא… כול כך לא טבעי בשבילי. התייחסתי לעובדה שאני לא רואה אותו כמעט, או שראיתי אותו פעמיים בחשיבות רבה מידי. הוא לא הכיר אותי כמעט, למרות שאני השתוקקתי להכיר אותו. הקול שלי יצא שונה מקולי האמיתי. הרגשתי לא בסדר.. כאילו כול זה יוצא מפי של ילדה אחרת, המילים שבי, צורת הדיבור שלי השתנתה פתאום..
"כיצאתי מהמעלית" הרכנתי את ראשי במין גאווה בלועה "ראיתי כלב ענק שהתחיל לנבוח עליי" הרמתי את ראשי והסתלכתי עליו. הוא הסתכל על המעלית השנייה שהתחילה לרדת לכיוונינו. "רצתי אל חדר המדרגות " גיחכתי "והתחבאתי שם….עד שלא שמעתי יותר את הנביחות…" צחקקתי. גם הוא חייך. העובדה שהוא חייך, בזכותי, עשתה לי ממש טוב… כאילו אכלתי חפיסת שוקולד. טעים לי בפה… אבל יש רגשות אשם…
"עם זקנה כזו?" הוא שאל, נועץ את מבט בנעליי הבובה שלי, אלו שלבשתי כי לא היה לי כוח ללבוש את הסנדלים. לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל לפני שהפסקתי להגיד משהו הוא התחיל לדבר "כן… היא באמת מפחידה"
ברצינות?! חשבתי עלצמי נאי התכוונתי לכלב! בכללי שחשבתי שזה אתה, עם הכלבה הזו שלך, שנושכת ושורטת ועושה טראומות לכול החיים לילדה בכיתה ג'!
נאנחתי והנהנתי. "כן" אמרתי בקול לא בטוח ורועד. לאחר שתיקה קצרה, שבה חשבתי על מה לשאול אותו, באה השאלה הכי קיטשית ורגלה, זאתי שכולם שאולים אותך
"איך בכיתה ז'?" שאלתי אותו. הוא גיחך. מין גיחוך מלא אומללות וצב.
"חרא, פשוט חרא" הוא אמר. "אל תלכי לעולם לבצפר הזה" הוא אמר.
"ברור, אין לי הרי מה לעשות שם…" הנדתי בכתפיי. "אני הולכת לבית ספר אחר.. עם הכיתה שלי, ממשיכה את אותה תוכנית מחוננים… נהה" חייכתי.
"אהא" הוא לא יחחס למילותיי שום חשיבות "אני חושב ששנה הבאה אני עובר בית ספר…" הוא אמר במין כעס שכזה. המעלית הגיעה, ונכנסנו. הוא, השקיות שמלאות בירקות ואני. כמעט ניסיתי להגיד "תעבור לבית הספר שאליו אני אעבור! נהיה באותו בית הספר!" אבל אל אמרתי. רק הנהנתי. ובמוחי הצטיירה תמונה שלו עובר לבית ספר בנאלי ורגיל.
"למה?" שאלתי אותו במין סקרנות. שוכחת לגמרי מה שקרה בצהיירם, לפני ארבע שעות בערך… עם לא יותר.
"כי זה פשוט גרוע שם…" הוא מלמל ואז הגביר את קולו "יש שם רכזת אחת, שמנה כזו שהיא יכולה למןלא את כול המעלית!" הוא הראה את גדולה, מוריד את השקיות אל רצפת המעלית, שקרקשה ועלתה באיטיות, מושכת את הזמן בשמחה, והדגים את גודלה של הרכזת. צחקתי. הוא הרחיב את ידיו, ניפח את פניו וניסה לדבר, אבל לא הצליח. אז הוא חזר למצבו המוקרי, לקח את מהרצפה את ההשקיות והמשיך, בעודי מצחקקת ומהנהנתץ
"היא כול הזמן נכנסת לכיתה,. כזה ככה, ומתחילה לצרוח עליי" הוא צרח את שמו בחוזקה ובקול גבוה. צחקקתי.
"אל תלכי לשם" הוא התסתכל עליי, אחרי שכול הזמן נעץ מבט בקירות המעלית. מנסה להתחמק ממבטי. שאותו נעצתי בפניו. "לעולם"
"אני לא אלך…. אני מבטיחה" אמרתי לו, מניחה את ידי על ליבי ועוצמת את עייני.
"חברה שלי נבחנה למדעית…" אמרתי. דלת המעלית נפתחה והגענו לקומה שלו. הוא יצא מהמעלית, הולך לאחור, אבל מביט בי.
"מדעית זה דווקא אחלה!" הוא הצדיע לי "היא לא נכנסת לשם!" הוא חייך. הנהנתי. "ר' שלא תלך אבל!" הוא אמר. חייכתי והנהנתי. הצדעתלו חזרה.
"ביי1" צעקתי.
"ביי!" הוא אמר. הוא ניגש אל הדלת, ודפק עלייה, "מישהו שם?" הוא אמר בקול מתוק. ואת פניו קידמו נביחותיה של סטלה, שהיו מכול כך רמות ששמעתי אותן מהמעלית הסגורה.
"ילד מניאק" מלמלתי כהדלתות נסגרו והגעתי קלומה שלי, יודעת.. שבתכל'ס.. זה לא מגיע לו. מי אני בכלל להכיר אותו?