אמא מתה

את הגופה של אמא מצאו זרוקה ברחוב ומרקיבה לה, בודדה מאנשים ומלאה בתולעים. זוג עיניים פתוחות רחב רחב ומביטה לעולם, אולי כבר לא כל כך מביטות. אולי עכשיו הן כבר בוהות, אין בהן כלום. הן ריקות. היא הייתה רזה כמו מקל, פשוט שק עצמות ריק מהכל. ריק מדם, ריק מבשר, ריק כמו שקית דקיקה.

"שלום, מדברים מחברת הקבירה. איך תרצה את ארון הקבורה של אמא שלך?"
תשרפו אותה.
"לשרוף…? אבל יש ארונות קבורה מאוד יפים! יש אחד מעץ, ואחד משיש… זולים דווקא!"
תשליכו את הגופה ללהבות.
"טוב, אם אתה מתעקש… זה יעלה לך 150 שקלים חדשים כולל כד מעוצב!"
150? אני יכול לשים אותה בקופסת נעליים וזהו…

שוב לא מצליח להרדם.
עוצם עיניים לשנייה ונרדם, זה מרגיש כמו שינה של נצח עד שאני קם ומגלה שעבר דקה. עוד דקה ער, עוד דקה מיתפץ, לילה שלם שמורכב מדקות ודקות ושניות שמרגישים כל אחת מהן כמו חץ בלב.
נרדם ולא ונרדם, לא ישן ולא ער. הכל מתערפל, הכל, שמיים עם תקרה ורצפה עם אדמה.
הנה אמא באה להשכיב אותי לישון. היא מכסה אותי בשמיכת קוצים, שמיכה שסיבי הבד שלה עשויים מגבעולי ורדים קוצניים ומרקיבים, ואני נשרט ומדמם… הכל בסדר, אמא פה…
היא מתיישבת לידי ושרה לי שיר ערש שקט על איך אדם מת, איך הוא גוסס ונעלם לו לאיטו, אבל קולה של אימי לא מחריש וזה מנחם אותי. חם ונעים ליד אמא, והיא מעבירה יד בשיער שלי ומושכת אותו בכוח, שאשאר קירח לגמרי.
הנה היא נושקת לי על שפתיי עם לשון חמימה ולחה בתוך הפה, אני קצת נחנק ובא לי למות. בא לי שזה לא יגמר.

אמא רצחה את אבא באותו לילה. לא יכולתי לישון, זזתי מצד לצד מנסה את צד ימין, הצד המשקיף לשאר החדר ושם מחכים לי כל מני יצורים מעורפלים… מנסה את צד שמאל, הצד של הקיר ושם בטוח כי אני מחסה את כל כולי עד השיערה האחרונה של שיערי.
בחוץ יש הרבה צרחות וקולות מתנפצים על הקירות. אני לא נרדם.
אמא צורחת ואבא צורח יותר חזק. אמא בוכה על זה שהוא לא נמצא איתה ועל זה שהוא לא מביא לה דברים טובים, היא צורחת ומשתוללת והוא מנסה להרגיע אותה ולהגן על עצמו. היא צורחת שהיא שונאת אותי ושהטיפול בי גורם לכל השיערות שלה לנשור, ואבא טוען שזה מהסמים. היא בוכה ואומרת שהיא שונאת גם אותו וגם אותי.
אחד מאיתנו ימות הלילה. אבא צועק עלייה שהיא צריכה גמילה, והיא מתחרפנת ויורה בו.
"קום. אנחנו הולכים!"
העמדתי פני מתעורר, כאילו שרק הרגע קמתי ובעצם לא האזנתי כל הזמן הזה. העפתי את השמירה ממני ויצאתי לסלון. דם, ואבא מת.
"אל תסתכל, זה לא יפה." היא אחזה ביד שלי חזק, הרגשתי שהעצמות שלי ישברו אם היא תמשיך להחזיק ככה, ואז היא הרפתה והתחילה לרוץ. רצנו רחוק והיינו יחפים, הרגליים שלי פצועות ומדממות, ופתאום אחת מהן נתפסה בחור הביוב ונפלתי.
אמא המשיכה לברוח, והרגל שלי כמעט ונשברה. בסוף לא.
אמא ברחה וברחה, רחוק רחוק. היא מחקה את העבר והנה, אני בוהה בכד שבו היא נמצאת עכשיו.
הכד מעוצב ובתוכו יש אישה שרופה, ובסופו של דבר זה היה אחלה דיל. רק 150 שקלים חדשים…