ידידה מוזרה

הייתה לי פעם ידידה שאף פעם לא הייתי יודע מה עובר בראשה.
לפעמים היא הייתה בוהה בחלון בפרצוף רציני ולפעמים צוחקת בלי סיבה הנראית לעין.
היא רוב הזמן העדיפה להיות לבד אבל מידי פעם הייתה בא לחדרי ומבקשת שאנגן לה ,אנגן לה בגיטרה שלי.
וכשהייתי מנגן היא הייתה מתבוננת בי ומקשיבה ,אני מיד ראיתי איך נשימתה נרגעת מצלילי מיתרי.
לא הייתי זמר או נגן מהולל אבל היא אף פעם לא העירה לי על כך.
לפעמים היא הייתה בוכה כשבין ידהה חבקה את הדובי שלה.
כשהייתי מוצא אותה בוכה ,היא הייתה צוחקת ואומרת "אני מצטערת ,אל תתרגש מהבכי ,אני תמיד בוכה, לא צריך לקחת ללב בכי של בכיינים"
כול פעם מחדש היא הייתה אומרת את אותו המשפט ואני כול פעם הייתי רץ לחדרי להביא את הגיטרה כדי שאוכל בתקווה מסוימת להחזיר את החיוך לפניה .
אף פעם לא אמרתי לה אבל אני לא חושב שהיא הייתה בכיינית כמו שנהגה לחשוב שהיא ,היא תמיד הייתה בוכה בשקט ,כמעט אף אחד לא היה שם לב ,ולבד, היא תמיד הייתה בוכה לבד.
אבל איך שהוא היא תמיד קיבלה אותי לתוך הבכי שלה. היא אמרה שנגינת הגיטרה מרגיע אותה ואני כמו חייל מאותו הרגע ששמעתי זאת הייתי מוכן לנגן לה עד שדם יפרוץ מאצבעותיי.

היא תמיד החשיבה את עצמה כנטל על אחרים, היא לא רצתה להיות תלותית מידי על אף אחד ולכן דאגה תמיד להרחיק מעליה אנשים ואף פעם היא לא ממש נפתחה לגמרי בפני .
כשהייתי מבלה איתה זמן ,אני זוכר, שהייתה נוהגת לומר כול בזמן את המילים "מצטערת " או "סליחה " כאילו עשתה פשע נורא כול שהוא מעצם שהותה איתי.
לפעמים כשהייתה באה לחדרי ורואה אותי עסוק או אם חברים, הייתה חוזרת על עקביה במהירות ולפני שהספקתי לומר משהוא הייתה נעלמת מן העין.

יום אחד נפלה ונקע את הקרסול, כול הדרך לבית החולים היא הצטערה בפני "סליחה שאני בוכה זה לא באמת כזה כואב" , "סליחה שנפלתי זה הרס לנו את כול הטיול " .
כול הזמן הייתה דוחקת בי לחזור לחדרי היא אמרה שאני לא אמור להתעכב בגללה.
גם כשלא יכלה ללכת וסבלה כאבי תופת, היא לא נתנה לי להרים אותה או לעזור לה, "אני כבדה מדי ,אני לא רוצה להכאיב לך " הייתה אומרת. היא קפצה על רגל אחת כול הדרך חזרה ודמע אחת לא ירדה לה על הכאב שחוותה "בכיתי מספיק כשקיבלתי את המכה" צחקה איתי "אני סתם דרמטית ,אני בטוחה שזה כלום " הוסיפה ואמרה.
יום אחרי המכה הרבה הציעו לה עזרה ,אך היא לא קיבלה אף אחת מההצעות . אותו היום כשנכנסתי לחדרה היא בכתה ואמרה לי "אני מרגישה כזו תלותית" ניגנתי לה והיא נרגע.
לא היה דרך להסיג לה קביים ,אז היא נעזרה בקירות וקפצה על רגל אחת כשהלכה ממקום למקום .
יום אחד היא קפצה עד חדרי כדי שאנגן לה ,אבל שוטפי היו עסוקים והיא כטבע לא רצתה להפריעה . כשהצעתי לעזור לה לחזור לחדרה היא דחתה את הצעתי ,אז אני ממקום להחזיק בידה כול הדרך לחדרה הלכתי לצידה ובידי הגיטרה, ניגנתי לה עד שהתיישבה על המיתה בחדרה ונרדמה.

יום אחד נפלתי אני וידי נשרטו וזבו דם הלכתי לחדרה לבקש עזרה ,כשראתה את הפצע לא מצאה מנוחה עד שהפצע היה חבוש ומחוטה.
היא דאגה לכולם כול הזמן, אפילו לשונאה ומבקשי רעתה. היא תמיד הייתה שואלת אותי דברים כמו "סיימת את העבודה שאתה צריך להגיש" ,"מה אכלת היום ", "אתה זוכר לארוז את התיק" ואם לא עשיתי משהוא שהייתי צריך לא הייתה מניחה לי לשבת עוד רגע לידה עד שאני מסיים אותו.
לא פעם ראיתי אותה מתקנת ותופרת בגדים של חבריה וגם לי תפרה לא פעם כמה זוגות מכנסיים וחולצות.

היא תמיד אהבה לקרוא סיפורים קסומים על פיות אלפים ודרקונים ,ובשל זאת תמיד החשיבו אותה למוזרה .
היא הייתה תמיד מצחקקת בשקט למראה משהוא טיפשי ולפעמים הייתה צוחקת בשקט ששמעה וויכוחים של שוטפי לחדר.
כשתשאלו אנשים הם יומרו שאין בה יופי מיוחד אבל אני לא מבין איך אף אחד לא רואה.
יופייה נישקף אלי כול פעם כשעיני פוגשות בה, שערה ארוך ומתולתל בצבע חום בהיר והוא גולש עד ירכיה , עיינהה גדולות וצבען דבש וריסה ארוכות ממש, שפתיה מלאות וורודות וחיוכה מסתיר סודות.
תמיד כואב לי לראות כמה כאב מסתתר בין עיינהה ועד היום איני יודע מה עלה לה בכזה כאב, גם כשהיא צוחקת משהוא תמיד כבוי בחיוכה.

אכן ילדה מוזרה היא הייתה, צוחקת ובוכה היחד, מצטערת על עצם קיומה ודואגת לכול כמו אמא טובה . היא הייתה קשוחה כשצריך ומאוד בוגרת, אם היו לועגים או רבים איתה הייתה תמיד שותקת. אבל לרוב לידה לא העזו להגיד דברים גסים או לא נאותים, משהוא בקיום שלה באנרגיה שלה היה מלא אצילות וכבוד …מן קדושה לא מוסברת שתמיד גרמה לכול להתנהג אחרת.

יום אחד היא בכתה שוב וכשאזרתי אומץ ושאלתי "למה?" היא רק ענתה "אין בזה כול חשיבות אני בכיינית, אני תמיד בוכה על דברים סתמיים ". היא כמעט אף פעם לא שיקרה אבל כשאמרה לי את אותו המשפט ידעתי שהיא משקרת.

פעם דיברנו על אהבה ועייניה כבו באותה השיחה, לבסוף היא אמרה "אני לא אהייה אף פעם אם מישהו שאוהב, כי אז תמיד אהייה לו לנטל אם אוהב אותו ארצה שיקבל את הטוב שבטוב ארצה שאהיה אם מישהי יפה ,חכמה,מצליחה ושמחה ,הכי חשוב שמחה ולא אתן לו לבזבז את זמנו על מישהי עלובה ומדוכאת כמוני " רציתי לומר לה שהיא 'הטוב שבטוב' שהי יפה וחכמה רציתי לומר לה שלאהוב אותה ולגלות את הסודות מאחורי חיוכה יכול להפוך כול אדם למאושר בעולם. אבל אני לא אמרתי כלום, ועד היום אני מתחרת על כך. כמובן שהיא מיד אמרה "אני מצטערת, אני קצת נסחפתי, אני יודעת שזה לא מעניין אותך " הנהנתי בראשי ולאחר שתיקה קצרה אזרתי אומץ ושאלתי "את לא רוצה בן זוג או להתחתן באחד הימים?" והיא ענתה "כמובן שאני רוצה ,הרי החלום שלי הוא ילדים ומשפחה , אני פשוט אתחתן אם אדם שלא אהיה מאוהבת בו" אמרה כאילו זה דבר נורמלי לחלוטין ואני הוספתי ושאלתי "ולא היית רוצה שהוא יואב אותך" והיא אמרה "אוהב לא אוהב זה לא משנה לי העיקר שאוכל להסתדר אתו ולא אוהב אותו ".

וכך חלף לו הזמן והגיע היום שבו היינו צריכים לחזור הביתה ולהיפרד , בתינו נמצאו במרחקים עצומים אחד מהשני, הבית שלי בדרום וביתה בצפון. ביום הזה לא היה לי מה לומר, כול הדרך לתחנת האוטובוס צחקנו והתבדחנו על הא ודא, משהוא מוזר היה באוויר, משהוא שלא יכולתי להסביר אבל כול מה שרציתי לעשות באותו הרגע היה לחזוק בידה ולעולם לא לעזוב ,הייתה לי הרגשה שאם לא יעשה זאת היא תחמוק מידי ואאבד אותה לנצח. "את…נשמור על קשר נכון?" שאלתי וראיתי משהוא מוזר במבטה משהוא עצוב. "בטח אמרה וחייכה לעברי. משהוא אמר לי שהפעם היא משקרת. וכשהלכתי לכיוון האוטובוס והיא הייתה מאחורי גבי הייתה לי הרגשה שלא אראה אותה או אשמע את צחוקה המתגלגל שוב . וכשהתיישבתי ליד החלון והתבוננתי דרכו ראיתי בחטף דמעה נוצצת באור השמש נוזלת לאורך לחייה ,והיא כהרגלה בוכה וצוחקת ,צחקה ונופפה לי לשלום ולאחר כמה דקות רצה לכיוון חדרה .
רציתי לרוץ אחריה, כשהגיטרה בידי ולנגב דמעותיה, למלות את חדרה בשירים וצחוק. רק שלא תבכה, רק שלא תישאר לבד. אבל האוטובוס כבר נסע וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי או שמעתי את אותה ילדה מוזרה, שערה התבדר ברוח אחריה במעוף ריצתה לחדרה. הילדה המוזרה הזו שהייתה לי לידידה או אפילו ליותר מזה בלבי אבל זאת לעולם לא יוכל לומר לה .

אני תוהה לי עכשיו אם היא מצאה לה מישהו שינגן לה כשהיא עצובה וידע להצחיקה, ואם מצאה מישהו שרואה את יופייה כמוני, האם היא תיתן לו לעזור לה או שתדחה אותו כמו כול השאר .
פעם לא הבנתי את התאוריה שלה על חתונה, תמיד דאגתי לה כי אמרתי לעצמי ,מי ירצה להתחתן אם מישהי שלא אוהבת אותו ?, אבל עכשיו אני מבין, אילו יכולתי הייתי מתחתן איתה בזה הרגע אם הידע שאותי היא לא אוהבת, הייתי מוכן לחיות איתה חיים שלמים בלי לקבל את אהבתה .
אני מקווה שהיא לא לבד עכשיו ושיש מישהו שיחזיק בידה .
אני מקווה שהיא לא בוכה עכשיו.
כול פעם שאני מנגן בגיטרה שלי מבקש אני מהרוח שתיסע אימה צלצול מטרי ואולי בתקווה נגינתי תגיע לאוזנה ויעניקו ללב הכואב שבא נחמה.

כן, היא הייתה ידידה די מוזרה שרק עכשיו התחבר לי שבה הייתי מאוהב .
וכול זה גורם לי לחשוב, כמה אנשים השאירה מאחור בחייה כמו שעשתה לי .
האם אנשים אלו בהנחה והם קיימים הם המקור לכאבה הרב , האם זיכרונם השאיר צלקת בלבה האם הם המפתח לכאב שבעיניה, והאם אני עכשיו נימצא אי שם בזיכרונותיה כמוהם וכשהיא בוהה בחלון ,האם היא חושבת אלי ?
עכשיו מבין אני מנהג זה של בהייה בחלון ,אני מוצא את עצמי עושה זאת לעיטים קרובות מבלי לשים לב כשאני חושב אליה.