give your heart a break ~פרק 15~ ♥

~נקודת מבט אנג'ל מלינסון~
פקחתי את העיניים. הסתכלתי בשעון שהונח על השידה לימיני.
השעה הייתה 18:00.
ישנתי כל היום אחרי שנרדמתי עם הבכי שלי אחרי אתמול.
הרגשתי את העיניים שלי נפוחות מהבכי.
לא הלכתי ללימודים היום. הרגשתי זה יותר מדיי בשבילי.
אני מנסה ממש להסיט את המחשבות שלי ממה שקרה שם, אבל המוח שלי מסרב לעזור לי להתגבר על זה. הוא עושה שידורים חוזרים ונשנים של האירוע ולא נותן לי את האפשרות לכבות או להחליף ערוץ.
אני לא אדם שסומך מהר על אנשים. לוקח לי המון זמן לבטוח במישהו ולתת לו לראות אותי במצבים הקשים שלי, לדעת את החולשות שלי.
צריך לקלף אצלי הרבה קליפות והרבה חומות הגנה עד שמגיעים אל הלב שלי.
נייל בדרך שלא ברורה לי הוריד את כל הקליפות, במהירות ומיומנות, ראה אותי ברגע הכי גרוע שלי, הגיע עד ללב שלי ובמקום לשמור עליו מכל משמר- הוא החליט למחוץ אותו באכזריות בשתי ידיו.
בשלב הזה כבר גוועתי ברעב. לא אכלתי מאתמול.
נעלתי את נעלי הבית שלי וירדתי למטה.
שמעתי קולות מהמטבח. אלו היו אביה ולואי.
מצוין. זה פשוט בדיוק מה שהיה חסר לי.
הם לא שמעו שירדתי.
"אתה יודע מה קרה לאנג'ל? מאז שהיא חזרה מכם אתמול היא נעולה בחדר. כבר כמעט יום שלם." נקלעתי לתוך השיחה שלהם עליי. "יש בי איזה צד שרוצה להאמין שסתם היא הייתה עייפה ברמות." היא מחזיקה בידה מגבת וניגבה את הכלים ששטפה.
"אל תשאלי. היה ריב היסטרי אתמול בבית." הוא אמר, מגיש לה כוס נוספת ומניח את זו שניגבה בארון. "נייל היה שיכור והתנהג כמו בהמה."
לפחות הוא גם חושב כמוני. לא רציתי להמשיך לשמוע עוד את מה שיש להם להגיד אז התקדמתי לעברם.
"נייל? אבל הוא כל כך-" היא אמרה וקטעה את עצמה כששמעה את הצעדים המוגזמים שיצרתי לפני שנראיתי בפניהם. "היי, אנג'ל," הטון שלה היה מהוסס כל כך. היא הרגישה שהיא צריכה לשקול את המילים שלה כי היא לא יודעת עדיין באיזה מצב אני.
חייכתי חיוך מהיר והמשכתי אל עבר מכונת הקפה. הכנתי לי כוס והתיישבתי על הכיסא הגבוה מחכה שהקפה יתקרר מעט.
השיער שלי שהיה קלוע לצמה היה מבולגן, עם שקיות מתחת לעיניים.
הגוף שלי פשוט שידר את המצב הנפשי שלי.
השתדלתי למנוע כמה שיותר שיח. באמת לא היה לי סבלנות לזה.
תחילה היא ולואי המשיכו בשקט לנגב את הכלים ובקושי הזיזו איבר בגוף.
אחרי כמה דקות לואי לחש לאביה משהו באוזן. היא צחקקה והוא עבר מהאוזן אל הצוואר שלה ונישק אותה. גלגלתי את עיניי. הם לא ראו את זה.
כל כך עצבן אותי לראות שהם מסתדרים. כלומר, איך זה שאני תמיד דופקת כל מערכת יחסים אפשרית שיש לי? איך תמיד אני נפגעת בסוף מהאנשים סביבי? הלחשושים שלהם הסיטו את הריכוז שלי מהמחשבות והרתיחה אותי.
"אולי די? אני רוצה לשתות את הקפה שלי בשקט." סיננתי לעברם.
"אנג'ל, את יכ-" היא החלה להגיד אבל קטעתי אותה.
"יודעת מה? תזדיינו. אני אלך." אמרתי ודחפתי את הכוס קפה שלי.
הכוס נפלה ונשפכה על כל השולחן.
קמתי והלכתי. בזווית העין ראיתי את הפרצוף ההמום של אביה.
"אנג'ל!" היא צעקה וקמה אחריי.
"עזבי אביה, היא עצבנית." לואי אמר. בצדק.
" לא אני לא אעזוב אותה!" היא תפסה בידי בחוזקה ומנעה ממני ללכת. "לא משנה מה קרה לך אתמול, לא משנה עם מי רבת- את חייבת להפסיק להוציא את העצבים שלך על אנשים!" היא צעקה.
"את פוגעת בנו בדיוק כמו שאת נפגעת."
הגבות שלי שהיו מכווצות בעצבים השתחררו לאט לאט. הדמעות כבר התחילו לעלות אט אט.
כל כך לא רציתי להוציא עליה את כל התסכול שלי.
היא ראתה את זה והמבט חמור הסבר שהיה על פניה השתנה למבט דואג.
לקח לי 3 שניות להיות עטופה בין זרועותיה ולבכות.
"אני מצטערת." מלמלתי לתוכה כשהדמעות נוטפות.
–
אחרי שהייתי קצת בחדר ונרגעתי מסערת הרוחות שהייתי בה קודם ירדתי למטה. הייתי חייבת לנקות את הראש.
התיישבתי על הספה בסלון על יד סם וצפיתי בטלוויזיה בזמן שהיא הכינה שעורי בית.
"איפה היית היום?" היא שאלה ולא הרימה את עיניה מהדפים.
"לא היה לי כוח לבית ספר היום." מלמלתי, מחליפה ערוצים בשלט ללא תכלית.
"קחי, זה שיעורי הבית שלך." היא אמרה וזרקה אליי כמה דפים. "אה, זאין חיפש אותך. הוא אמר שאת לא עונה לו ושהוא דואג לך. שאני אשאל מה קרה או שנניח לזה ונעבור לדבר על דברים אחרים?" היא שאלה, בוחנת את פניי.
לא ידעתי מה אני רוצה.
מצד אחד אני הכי רוצה לשתף את סם. כלומר אני אעשה את זה במקודם או במאוחר אבל אני מתלבטת אם אני רוצה עכשיו.
"אני מניחה שכבר שמעת מה קרה." קולי נחלש והיא הנהנה. "זה פגע בי ברמות שאני לא יכולה לתאר."
"בצדק." היא אמרה, מצדיקה כל תחושה שלי. "נייל יצא חמור. אין ספק. אבל אל תכניסי את השאר לסיפור הזה." אין לי ספק שהיא צודקת.
"זה נכון, הם לא אשמים. פשוט יש בי את המחשבה הזו שאם אני אתרחק מהם לגמרי אני אמנע את המפגש שלי עם נייל." אחזתי את מצחי בידיי.
"נייל זה נייל והשאר זה השאר. אל תענישי אותם ואותך על טעות שלו. במיוחד לא את זאין. זה לא מגיע לו." עד עכשיו בכלל לא העלתי למחשבה שלי את זאין. האחרון שמגיע לו היחס הזה.
"ומה איתך? נראה שיום קשה עבר עלייך." הצבעתי בראשי על הדפים הפזורים סביבה.
"בהשוואה אלייך לא הייתי מתארת את זה כקשה, אבל עלתה האפשרות להתאבד לקראת השיעור החמישי." היא השיבה וצחקקה.
"אז המצב עד כדי כך גרוע?"
"בעיקרון מערכת החינוך התאכזרה אליי היום ללא ספק. הגעתי באיחור לבית הספר וחטפתי ריתוק למחר, כי רק אנג'ל מלינסון והקסם האישי שלה יכולה להתחמק מהדברים האלו." היא עקצה וגלגלה את עיניה. צחקתי "ואם זה לא מספיק, אז מסתבר שהיום היה היום האחרון להגיש את העבודה בספרות וקיבלתי ערימות של שיעורי בית ויש את הערימה הזאת של העבודות שדחיתי ואני צריכה להגיש את כולן עד סוף השבוע." היא אמרה והשעינה את ראשה על ערימת הדפים.
"החיים שלנו בזבל אה?" גיחכתי.
"אין ספק. אבל היי, לפחות הזבל שלך מסריח יותר." היא אמרה וצחקה. זרקתי עליה את הכרית שנשענתי עליה. היא פתחה את הנייד שלה. "זאין שלח לי שוב הודעה. הוא ממש מודאג לגבייך. אולי תעני לו? לפחות שידע שאת חיה." היא אמרה והקלידה על המסך. כנראה לו.
הנהנתי בהסכמה וקירבתי את הנייד שלי אליי.
'היי זאין. סליחה שלא עניתי. אני צריכה קצת זמן עם עצמי.. אני עוד חושבת על הדברים. מקווה שאתה מצליח להבין אותי. תודה שתמיד אכפת לך.' שלחתי.
קיבלתי מיד הודעת טקסט בחזרה:
'כמובן. קחי כמה זמן שתצטרכי. מקווה שאת יודעת שאני כאן. גם כשנדמה לך שלא. מקווה לראות אותך מחר.'
–
~יום למחרת~
"מעניין מה יש לאכול היום." אמרתי לסם כשנכנסו לחדר אוכל. הגענו בין הראשונות לחדר.
"פירה ושניצל. אני שונאת את זה." היא אמרה במבט נגעל.
"את תמיד יכולה לקחת רק את השניצל את יודעת,"
"אבל אח"כ לינזי עושה לי פרצוף כזה שאני מעדיפה לקחת ולהקיא אחר כך."
כשהלכנו לכיוון השולחן ראיתי שהיא הביטה בהארי שישב עם הבנים.
ראיתי על פניה את המבט המאוכזב כשידעה שהיא לא יכולה ללכת לשבת איתו רק בגלל שאני איתה ונייל נמצא שם.
"תלכי לשבת איתו." הצעתי לה ונגסתי בשניצל.
"מה פתאום אנג'ל. אני איתך וזה מספיק. יש לי את הארי כל הזמן." היא הפסיקה להסתכל עליו והתקדמה איתי.
"סם, ברצינות. תלכי, זה בסדר." אמרתי. "בכל מקרה יש לי להספיק לסיים את שיעורי הבית לפני השיעור ואת סתם תפריעי לי." חייכתי ודחפתי אותה לכיוון השולחן שלהם והלכתי להתיישב בשולחן הפנוי.
הנחתי את המגש על השולחן והוצאתי את החומר שלי. אם אני לא אספיק לעשות את השיעורים לפני השיעור אני אמצא את עצמי יושבת עם סם היום בריתוק.
"אנג'ל," שמעתי לפתע את קולו של נייל. הייתי כל כך שקועה בשיעורים שלא שמתי
לב שהתקרב אליי.
כשהצלחתי לחבר את הסיטואציה לראש שלי מיד אספתי את הדפים ופניתי ללכת. הוא תפס בידי. לא העזתי להביט בו לרגע.
"אנג'ל אני מתחנן. תדברי איתי." הוא כמעט לחש. הקול שלו היה כבוי. הרגשתי חרטה עמוקה יוצאת מתוכו.
"אני מבקשת ממך שתיתן לי ללכת." אמרתי לו בשקט בחזרה. לא רציתי להקים מהומה בחדר אוכל מול כולם.
"בבקשה, תני לי להסביר את עצמי. תני לי לבקש ממך סליחה." קולו רעד. "אני לא יכול ככה שאת לא מדברת איתי."
"תצטרך קצת יותר מסליחה כדי שאסלח לך." הלכתי, מותירה אותו לבד מאחורה.

-הגרסה הישנה-

"חוזרים?" אביה שאלה "כן אבל לא איתם"אמרתי "טוב אז אני יגיד להם ללכת" היא אמרה "לואי ונייל אממ אני לא יודעת למה אבל היא רוצה תלכו כשאני יבין למה אני יגיד לכם ,אני מצטערת" לואי נתק לה נשיקה בפה והלך "טוב אז את רוצה לספר לי למה את ככה בימים האלו?"היא שאלה "טוב אז נכון אתמול שאמרתי לך שאני הולכת לואי והארי ביקשו שאני יבוא אליהם הסכמתי הלכתי אליהם ודיברתי איתם ואחרי זה הלכתי לבסלון דיברתי עם ליאם כי הוא היה מצוברח והלכתי ללמעלה כדי להמשיך במלחמה נגד לואי והארי כי הם תקעו אותי בחדר של זאיין ואז שמענו מלמטה צעקות וקללות וחפצים נופלים וצלחות נשברות ראינו את נייל שם למטה משתגע ניסיתי להרגיע אותו אבל הוא התחיל לצרוח עליי להגיד לי לא לבוא לפה יותר ולא לדבר איתו והוא כבר כמעט הרביץ לי את מבינה ואז הלכתי הביתה ,הוא מפחיד אותי וזה לא הנייל שאני מכירה אז עכשיו אני לא סומכת על אף אחד בימיוחד לא על החברים שלו"אמרתי "רגע אז מה בכול הסיפור הזה לואי ליאם זאיין והארי קשורים ?"היא שאלה "אני מפחדת שהם גם כאלה בהתחלה מתנהגים יפה ואחרי זה מתעללים בך זה נשמע לך הגיוני?"אמרתי "את צודקת"היא אמרה "מאז שהמטורפת הזאת אימצה אותי יותר נכון התעללה בי אני לא סמכתי על אף אחד בקושי עליכם אבל אחרי זה נפתחתי לאנשים וחשבתי ברוב טיפשותי שלא כול האנשים רעים אבל טעיתי כול האנשים רעים אפילו אני במידה מסויימת …" הגענו הביתה המשתי לאכול את הקורופלנקס והתיישבתי לראות טלויזיה "איזה יופי ישלך הרבה זמן בשביל לראות טלויזיה" סם אמרה "אווי שיט שכחתי "אמרתי ורצתי במדרגות לכיוון החדר שמתי את הבגדים וירדתי למטה לקחתי את הסנדוויץ ויצאתי החוצה וסם ואביה חיכו לי בחוץ הלכנו ככה 20 דקות רבע שעה וכשהגענו גם הבנים הגיעו אביה חיבקה ונישקה את לואי וכך גם סם את הארי "איזה יופי ורק אני לבד כתגמרו עם כול התמרחות הזאת תקראו לי אני בספסל הלכתי והתישבתי על הספסל וזרקתי אבנים לתוך האגם ואז ראיתי כלב מתקרב אליי "מה קרה הלכת לאיבוד אהה קטנצ'יק?"אמרתי והרמתי אותו והוא רק הסתכל לעבר זוג צעיר שמתנשקים על מפת פיקניק "גם לך נמאס להיות לבד ולראול את כולם נמרחים אחד על השני ?,ברוך הבא לחיים שלי …טוב כדאי שאני יחזיר