לא לבד בניו יורק – סיפור על וואן דיירקשן פרק 3 חלק א'

מאירועי הפרק הקודם: "אני לא מאמינה שאני ויצאת עם הארי סטיילס!!" אמרתי ושירי קמה לחבק אותי.
פרק 3
~מנקודת המבט של אור~
ממש לא מוצא חן בעיניי שתמר יוצאת עם מישהו רק בגלל שהוא חתיך ומפורסם, למרות שהיא עשתה את זה בערך מיליון פעם, הרי בלונדון חצי מהבחורים בגיל שלנו סופר חתיכים, אבל לצערי אני לא אחד שבנות מתאהבות בו בגלל המראה שלו, אלא בגלל האופי, אז רוב הבנות שאי פעם יצאתי איתן הכירו אותי בתור בנאדם רגיש, פיוטי ומדהים מבחינת אופי, לא בתור חתיך הורס עם חיוך מיליון דולר… עוד אחת ממיליון הסיבות שאני לא מת על זה ששחר יוצאת עם הארי הזה, היא בגלל שאני לא מוכן להודות ששירי צודקת בקשר למה שהיא אמרה. אני באמת מאוהב בתמר, והייתי כזה מאז שהתחלנו להסתובב ביחד אחרי צהריים. אני פשוט לא רוצה שהיא תלך עם מישהו אחר, אפילו שהיא מחשיבה אותי בתור ידיד ולא יותר מזה, אני מחשיב אותה בתור הרבה יותר. אימא לילדים שלי, סבתא לנכדים שלי ואהובתי עד שהמוות יפריד בינינו… אבל היא עד כדי כך מטורפת על הארי הזה, ככה שאין סיכוי שאני אשיג אותה בחיים שלי, וגם לא אחרי המוות…..
"טוב, איך אני נראית?" תמר שאלה בהתרגשות ועשתה סיבוב בחדר. "מ – ה – מ – ם – !!!" שירי צרחה ושתיהן הלכו לחדר של תמר בהתרגשות. התיישבתי על הספה בסלון של הבית והדלקתי טלוויזיה. "אז…. השמועות אומרות שיש לך דייט חדש הערב. האם השמועות נכונות?" הכתבת שאלה ואותו בחור שפגשנו במוזיאון עמד לידה. "אני לא רוצה לשקר לתקשורת, אז.. כן, יש לי דייט היום, והיא יפהפייה! אני חושב שהולך להיות בינינו משהו מדהים, יותר מאי פעם…" הוא ענה לכתבת והיא חייכה אליו. מיד צעקתי לשירי ותמר שיבואו לסלון והן תפסו אותו ממשיך לחלק מחמאות לתמר, שהתחילה להסמיק כמו עגבנייה בשלה טיפה יותר מידי…. "יואו, הוא מה זה מת לצאת איתך כבר, יא מושלמת שכמוך! לכי, לכי להתאפר!" היא צעקה עליה ושתיהן חזרו לחדר.
*כעבור עשר דקות*
"היא יצאה, והיא לעולם לא תחזור…" אמרתי לטלפון, ושמעתי את לני נאנח מהצד השני. "נו, אחי, מה אתה הולך אחריה כל הזמן הזה? לא קלטת שהיא לא חושבת עליך כחבר, אלא כפחות מזה? תפסיק להיגרר אחריה, הרי היא לא תהיה חברה שלך בחיים!" הוא צעק וניתק לי את הטלפון בפנים. "איזה כיף לתמר! היא אשכרה יוצאת עם בנאדם מפורסם!" שירי אמרה ברוגע והתיישבה לידי על כיסא הנדנדה בחצר של בתה של תמר. "אני לא חושב שהיא עושה משהו נכון…" סיננתי ושירי מיד התחילה עם הבלבולי מוח שלה: "למה אתה לא יכול לפרגן לה? היא יוצאת עם מישהו שמוצא חן בעיניה, אז למה לומר דברים רעים?…."וזה לא נגמר….. קמתי מהכיסא, לקחתי דף מהמגירת ציור של תמר והתחלתי לכתוב מילים: "זה לא יכול להיות ככה. כל הזמן, רודף אחריה, אבל לעולם לא אשיג את מה שאני חולם עליו כל לילה, את מה שאני חושב עליו כל יום. אני אוהב אותה, אבל אין לי אומץ לומר מה אני מרגיש. אני מרגיש כאילו אני עומד להתמוטט כל פעם שהיא נעלמת, אבל כל פעם שהיא חוזרת אני כועס עליה שנעלמה. אני אוהב אותה. אוהב." קימטתי את הנייר וזרקתי אותו לפח. 'אין בזה שום תועלת, אני יודע, אבל אני לעולם לא אפסיק לקוות'. חשבתי לעצמי ויצאתי מהחדר.