אישיות מפוצלת – פרק 10

כשהייתי שם, בחדר בו המטפל נהג לרשום לפניו את כל הדברים שהייתי אומרת או התנועות שהייתי עושה, ידעתי שלעולם לא אהיה אחרת. אני תופעה על טבעית – ניתן לומר – שמפחדת מהעולם, מפחדת מהמציאות שבכל רגע עלולה להפוך את עורה לנגד עיניי, מפחדת מעצמי.
איך זה היה פעם? כשעוד הייתה לי משפחה? אני זוכרת את אחי הקטן ואת הוריי. אני פשוט לא זוכרת את החיים שהיו לי איתם. וכעת, כשעיניו של רום בוערות אל תוך שלי, זה מרגיש כאילו הם מעולם לא היו קיימים.
חליל הצד עדיין אחוז בחוזקה באצבעותיו המלופפות. הוא מוקיר אותו יותר משהוקיר מישהו בחייו. האם גם לך היו חיים אחרים בעבר, משפחה או חברים?
"עכשיו את כאן… עכשיו ולנצח…" באמת התכוונת לזה? ואם כן, מהו הניצוץ המוזר, הבלתי מוכר ששוכן בעינייך?… לילה פורש כעת זרועותיו הארוכות על שנינו, עומדים ומביטים. אבל רק לפני רגע אחד השמש הציצה מבעד לעננים החיוורים… לא?

כל כך הרבה שאלות. אני מרגישה שזו הפעם הראשונה בה אני מסוגלת לחשוב בבהירות. לחשוב על הכל.

אני מבינה כעת שהאהבה שלי אלייך, רום, המיסה את השכל הישר שבי, גרמה לי לטבוע במעין ערפול חושים שהונחתה על ידי הנוכחות הבוהקת שלך לצידי…
'עכשיו את מבינה?' היא שואלת בקול דק. מתי הייתה הפעם הראשונה בה גיליתי את נוכחותה בתוכי…?
כל אותו הזמן, רום רק עומד וצופה. כמו מסוגל לראות באוויר שבינינו את המחשבות הנעות שנמשכות ממני והלאה… אך כעת, הוא נע. כמו אותם דמויות שדים, הוא לוקח צעד אחד לפנים. ועוד צעד. ועוד צעד. הוא קרוב אלי. יותר מכפי שהיה אי פעם. הוא שולח יד אל מאחורי גבו ובהבזק מהיר – ניצוץ וצרחה – הוא תוקע סכין עבת להב הישר בצווארי.

אני מטושטשת. אני נושאת מבט ורואה אותה, מחוץ לגוף. היא נאבקת במשהו, ידה מרחפת כמה סנטימטרים ועוצרת משהו מלהמשיך לנוע; זו הסכין. היא מונעת מרום מלהרוג אותי, המאבק לא נגמר…
אני צורחת. אני אפילו לא יודעת מה. היא לא תחזיק מעמד מחוץ לגוף יותר מכמה דקות, היא תיעלם, היא תמות, היא…
המחשבות מתרוצצות, הלב הולם באוזניי ודמי גועש לנגד עיניי בשעה שהסכין ננעצת בחוזקה בכתפה.
אני חייבת לעשות משהו, אני לוקחת תנופה ורצה קדימה. גופי מתנגש ברוחה ומחזיר אותה למקומה בתוכי, עכשיו כשהיא מוגנת בפנים רום לא מהסס, הוא מושך אותי אליו, אני מסתובבת ברגע האחרון בגבי אליו והוא נועץ את הלהב הארוכה.
הזמן קופא לדקה אחת תמימה. צרחה ארוכה וזועמת חותכת את אוזניי וקורעת את עור התוף שלי מבפנים אך אני לא מגיבה. רום נעצר כעת, משהשלים את מלאכתו. אך מבעד לאי אימון והדמעות, מבעד ללב השבור שמדמם, אני סוגרת את אצבעותיי סביב הניצב שבוקע מתוך בטני. אני מלפפת את אצבעותיי בחוזקה שגורמת לקצותיהן להחוויר, רום לא מגיב.
"אתה… אתה הילד."
כל אותם זיכרונות מבעיתים על רצח בני משפחתי, על כלי הנגינה המסתורי, על החומה בה נתקלתי כשניסיתי להיכנס אל תוך מחשבותיו של הילד המשונה – הדמות בעלת הברדס… הכל מסתדר עכשיו.
המילים שלה הדהדו במוחי כעת, 'משהו בתודעה הזאת לא כמו כולם. הזיכרון הנושם שחיית לפני כמה דקות לא היה סתם זיכרון. זה היה רוח של צלם האנוש לו הוא שייך. זה היה אחד מאותם מתי החיים.'
היא הסבירה לי אז על בני הירח… אמרה ש…
'הם תוצר של נקמה שהולידו בני האדם. יצור שתפקידו לרדוף אחר כל הנשמות שהזיקו בחייהם, ולהשמיד אותם.' היא אמרה שהילד עבר התעללות בידי היצורים האלו, שהם החדירו במוחו מחשבות נקם שלא היו שייכים לו כלל, אבל היא טעתה. רום לא עבר התעללות בידי בני בירח, הוא עבר טקס הכשרה להיהפך לאחד מהם… אני צודקת? רום?
אני כמעט יכולה להרגיש את החיוך הדק שמסתמן על פניו. יכולה לחוש בשביעות הרצון שנובעת מהבנתי רגע לפני שלבטח אמות, אך אני לא מחכה לשפתיו שיזרקו לעברי מילים. אני פשוט אומרת, "האמנתי באהבה שלנו…" נימה של כאב מסתננת לקולי. ברגע שהמילים מתפזרות באוויר, היא לוחשת לי מבעד לצערה המפלח: 'עכשיו.'
ואני מצייתת, כמו שעשיתי מאז ומעולם, ומחדירה את הלהב עמוק יותר עד לניצב. כשבחר רום את הסכין לבטח לא הקדיש מחשבה לאורך הלהב, עכשיו משהיא ננעצת במותנו ומקיזה את דמו, לא ייתכן שהוא לא מקלל על זה…
זה לא מספיק כדי להרוג אותו, אך זאת לא הכוונה. היא רצתה להכאיב לו, ואני רק מילאתי את בקשתה. מה יקרה לה עכשיו, אם אמות? האם תיעלם גם היא, או שמא תתפוס פיקוד על הגוף, כמו שתמיד רצתה?

כל כך הרבה שאלות. אני מרגישה שזו הפעם הראשונה בה אני מסוגלת לחשוב בבהירות. לחשוב על הכל…