הים תמיד שקט- פרק 38

" ליעד.. " לחשתי עם דמעות בעיניים.
" התעוררתי? " הוא שאל.
" כן, התעוררת " אמרתי בחיוך ומחיתי את הדמעות מהעיניים.
" כמה זמן הייתי ככה? " הוא שאל.
" יום וחצי.. לא הרבה זמן, אבל המון להתגעגע ".
" את בסדר? למה את בוכה? " הוא שאל כשהוא מסתכל לי עמוק אל תוך העיניים.
" אני כל כך דאגתי " אמרתי לו, " אתה זוכר מי אתה, מה אתה, מה קרה? ".
" כן כן ולא. רגע רגע- תתקשרי להורים שלי משוגעת! הם בטח ישמחו לדעת שהתעוררתי ".
" לפני חמש שניות התעוררת וכבר אתה ממש חכם הא? " שאלתי בחיוך מתגרה.
" תמיד הייתי " הוא אמר.
" מה המספר? " שאלתי והוא נתן לי את מספר הפלאפון של אמו. התקשרתי אליה והיא בצרחות אמרה שהיא תודיע לכולם והם יגיעו כמה שיותר מהר לבית החולים. אני קראתי לאחות ואמרתי לה שליעד התעורר. תוך חצי שעה כבר הייתה המולה בחדר הקטן בבית החולים.
אחרי בערך שעתיים משהגיעו ההורים של ליעד אני חזרתי הביתה. נשכבתי במיטה. חשבתי על הכוח הזה שיש לי בידיים. לא הייתי בטוחה אם אני זו שהעירה את ליעד או שהוא בעצמו הצליח לקום. מה שעוד הייתי בטוחה, זה שגם לליעד יש את אותו כוח, הרי הוא לא היה יכול לדבר איתי אם לא. זה ממש הפחיד אותי. חשבתי שאני פשוט ילדה רגילה לגמרי, חשבתי שהחיים שלי יהיו תמיד ולעד חיים מציאותיים לחלוטין, אולי טעיתי.
הטלפון שלי צלצל, מספר לה מזוהה.
" הלו " אמרתי.
" זו הדר, אני מדברת עם יולי? " היא שאלה.
" כן, היי, אני לא ממש יכולה לדבר כרגע " אמרתי לה בלי חשק לשמוע את הקול הצפצפני שלה מהצד השני של הקו.
" זה יקח רק שתי דקות " היא אמרה. היא פתאום הייתה נשמעת כל כך נחמדה, כאילו אני והיא חברות ילדות מזה שנים.
" דברי " אמרתי לה.
" את רואה? בסופו של דבר אני מקבלת את מה שרציתי " היא אמרה לי ואני הבנתי שטעיתי. שהרוע שלה אף פעם לא יצא ממנה.
" בשביל זה צלצלת? בשביל להמשיך להפשיל אותי? קיבלת את מה שרצית אז אולי תפסיקי להציק? מה זה יעשה לך טוב? את עכשיו המאושרת מבינינו ".
" נכון, ואני תמיד אהיה. אני לא אתן שאיזה אחת תבוא ותסובב את כל ראשי הבנים על ימין ועל שמאל ".
" תני לי רק לשאול אותך דבר אחד- מה קרה שהלכת לבכות לירדן? מה? סתם היית צריכה עוד צומי ולא היה לך למי לבוא? ירדן אמר לי שקרה לך משהו. אני מצטערת על עצמי שהייתי עצובה בשבילך שקרה לך משהו ".
" האמת באמת קרה משהו, ומשהו עצוב, אבל למה שאני אגיד לך? ".
" לקחת ממני את חבר שלי, מגיע לי לפחות לדעת את זה ".
" שמעת פעם את המילה הלוויה? " היא שאלה בדיבור מתגרה.
" יותר מידי פעמים ולא לטובה, מי נפטר? " שאלתי והפעם באמת בהתחשבות.
" קרוב של המשפחה.. אם קצת אכפת לך ואת אנושית אני כבר בסדר " היא אמרה.
" אני מצטערת.. לא ידעתי ".
" טוב, אני חושבת שפה תסתיים השיחה שלנו, ביי " היא אמרה וניתקה.
אחרי שהיא ניתקה הנחתי את הטלפון על השידה שליד המיטה שלי. המשכתי לבהות בתקרה. אני ואמא הזמנו פיצה לארוחת ערב, כי היא חזרה מאוד מאוחר מהעבודה ולא היה לה כוח להכין שום דבר. אני לא התנגדתי, פיצה זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לאכול.
אחרי 10 דקות משהאוכל הגיע נשמע צלצול בדלת ואחריו דפיקה. ישר ידעתי מי עומד מאחוריי הדלת. האמת שלא ממש רציתי לדבר איתו, ולא ממש זה בלשון המעטה. אבל לא חונכתי לא להכניס אורחים אם הם עומדים בפתח הבית, לא חונכתי לטרוק להם את הדלת בפרצוף. ניגשתי לדלת ולפני שפתחתי אותה אמרתי " ירדן? " והוא אמר, " כן ".
פתחתי לו את הדלת והוא עמד בחיוך עם קצת נצנצים על כל החולצה שלו.
" היי " אמרתי לו.