חלום של מלאכים 11

"את ממש הצלחת לעצבן אותה," שמעתי קול אומר. פקחתי את עיני לאט, בהיסוס. שפשפתי אותם בזהירות. היינו במין מבנה לא מבנה. הכל היה עשוי מבדים בצבע לבן ואלומת אור משונה בקעה מהסוף. בדיוק כשעמדתי לומר להם שאני ערה שמעתי את B אומר, "היא מלאכית מיוחדת. הסיפור שלה שונה משל שאר המלאכים." וקפאתי על מקומי. עצמתי את עיני בחוזקה והקשבתי למשך השיחה. "ומהו הסיפור שלה?" שאלה רו. היתה בה חרטה על מקודם, אך עדיין נשמע בקולה קצת לגלוג. "אוקי, אז אני אגיד לך." אמר B בקול אטום ולא נראה שהוא הבין את המשחק.
"A הגיעה לביתי יום אחד כשהיתה ממש קטנה. למעשה, היא היתה תינוקת. היא הגיעה בעריסה לבנה. לא היה פתק שיסביר מאיפה היא או של מי היא. רק תינוקת בעריסה לבנה. החלטנו להכניס אותה לביתנו ואחר כך לבדוק מה המקרה שלה, אך כשהעריסה עברה את פתח הדלת, היא התחילה לזרוח. המילים "שמרו עליה" הופיעו על צד העריסה בזהב. אימי נבהלה בהתחלה, אך אחר כך שינתה את יחסה ואימצה את התינוקת אל ליבה, לקחה אותה תחת חסותה והתנהגה אליה כאל ביתה.
"אנשים כמובן, מייד שמו לב שיש ילד נוסף במשפחתנו, ועוד ילדה. הם התחילו לשאול את אימי לגביה, הרי איך הגיוני שהיה לה בת מבלי שתלד אותה? את מבינה, אי אפשר לאמץ מלאכים. זה פשוט לא מתקבל על הדעת."
"אז מה היא היתה עונה להם?" שאלה רו. נראה שהסיפור עניין וריגש אותה. ראו את זה לפי הרטט באפה ושפתיה הרועדות מעט.
"היא פשוט היתה מחייכת בנימוס ואומרת שהיא רק שומרת עליה בשביל ההורים שלה. "זה רק לכמה ימים" היתה מתרצת ואנשים פשוט היו מהנהנים בהבנה ועוזבים. לא ידענו אם יש לה שם, לכן פשוט קראנו לה ילדה. אימי היתה אומרת לפעמים חמודה או ביתי. עם הזמן התרגלנו אליה וכך גם שאר האנשים, שהפסיקו לשאול לגביה.
בערך בגיל 6, התחילו לקרות דברים מוזרים. מישהו מהעיירה כנראה אמר לה שהיא לא שייכת עלינו, לא מזרע אימי. היא התחילה לשאול כל מיני שאלות מוזרות אך אימי לא נשברה; היא פשוט היתה אומרת, "אל תדאגי חמודה, אנחנו נדאג לך עד אז, ואחרי" וממהרת לחזור לעיסוקיה." קולו בקטע הזה היה מעט קר ומהוסס, כאילו הוא לא מאמין למה שהוא עומד להגיד. "יום אחד, זה היה בצהריי היום, היא באה אלינו ואמרה שהיא פגשה את *הוא ושהוא נתן לה משימה לעשות. "הוא קרא לי A" אמרה. "למה הוא קרא לי כך?" שאלה בבלבול. מעולם לא סיפרו לה את האגדה על האותיות, אך אימי כבר דאגה לכך כשגדלה ואת ההמשך את כבר יודעת…" הוא נשם לרווחה אחרי שגמר את הנאום המסובך הזה. הוא מעולם לא דיבר על זה עם אף אחד פרט לחברי הקבוצה.
"אני מצטערת שכעסתי עליה כך." אמרה רו והפעם היה קולה מלא חרטה אמיתית לגמרי. אור צהוב החל לעטוף אותה והיא התרוממה מהקרקע, כשרגליה עדיין משולבות.
"המבחן השלישי שלך עבר בהצלחה." אמר קולו הרך של B. "האומנם צברת קושי בלתקשר עם אויבים וותיקים, אך הבנת את סיפורה של A ומילאת את ליבך בחרטה על כעסך." ענן לבן הופיע מתחת לרגליה והחזיר אותה לקרקע. על פניה היה חיוך רחב שהדביק את שאר החברים וכולם התחילו לצחוק. עשיתי את עצמי מתעוררת רק עכשיו והעלתי על פניי מבט של 'למה אתם צוחקים?'. כמובן שזה רק גרם להם לצחוק עוד יותר ול B לחבק אותי.
"אני אוהב אותך אחותי." אמר בשקט.
"גם אני." החזרתי לו. "עכשיו…"