קיר

היד הרכה שלי עוברת על הקיר המחוספס, מלטפת אותו. מרגישה את מגעו החד. אני מכריחה את עצמי לא לבכות. לא להישבר.
אני מרגישה בדקירות על ידי ורואה שהקיר מכוסה אדום. הדם שלי זולג על הקיר באיטיות, לא עוצר.
אני מניחה גם את ראשי על הקיר אך לא מחככת אותו. אני מרגישה שוב בדקירות ושוב –דם.. במוחי עולים זכרונות מימים לא טובים, מימים שלא היה קיר, והעולם היה חופשי ומשוחרר. לא אהבתי את זה. רציתי להישאר במקום אחד ולא לזוז. שאף אחד לא יכול לגעת בי. שרק אדם אחד יישאר לצדי.
אבל מה? החליטו שאסור לנו להיות ביחד, אז לקחו אותו לחדר אחר, עם קיר אחר שמפריד אותנו. אני מסוגלת לשמוע את בכיו מהצד השני. גם ידיו מדממות, גם ראשו מתמלא בזכרונות.
הדמעות מתחילות לזלוג, משתלבות עם הדם שעל ידי. הקיר לא עוזב, לא נותן מנוח. היד שלי כבר חסרת חיים. אני חייבת להפסיק, אבל לא יכולה. לא יכולה להפסיק להרגיש את הקיר, הקיר הזה. שלא מתלונן, ולא מדבר ולא מחליט החלטות. הוא שם,
וזהו.