הנסיכה בעלת השם המסתורי -פרק 32

"אתה צריך לשמור עליה," אמרה לי אז, "היא תוכל לשנות דברים…"
הוא התגעגע אליה מאוד. כבר שנים מספור עברו מאז מותה, והוא עדיין מדמיין אותה לידו…
הוא יצא מהחדר התת קרקעי והלך לחצר.
"מעניין מה עם המבחן…." התחיל והשתתק כשראה…

"אז מחר אם כך" אמר המלך דמיאן בסמכותיות. היה אפשר לחוש את הצינה באוויר, מתחילה מהמלך ונגמרת בנסיכה.
במהלך כל השבוע שחלף, למדה הנסיכה -ביחד עם אדוארד, דבר שעיצבן מאוד את אחיו- חץ וקשת.
כולם חשבו שיקח לה יותר זמן ללמוד, אך היא הפגינה מיומנות רבה באחזקת הקשת.
כמובן שהיא היתה צריכה לשפר קצת את עמידתה ולהתרגל כיוונון מהיר יותר באחזקת החץ. אך כעבור שבוע, היא כבר ידעה לירות בקשת למרחק רב.
היא הרגישה שהנסיך ניסה מאוד להתקרב אליה, אך היא שמרה על מרחק. המקרה האחרון עוד עורר בה פחד..
אך מצד שני, היא גם הרגישה שהיא מתקרבת עליו. היו רגעים שנהג בגומלנות ובחינניות, והיא אהבה את הרגעים האלו.
הנסיכה ראתה את משרתת המטבח מזווית עינה. היא לבשה עכשו את בגדי המלצריות ונשאה בידה מגש בעל מכסה כסף. 'לא ידעתי שהיא גם עובדת בתור מלצרית? ' חשבה אמבר בזמן שהיא התקרבה אליה.
היא הגישה לה את הצלחת והחליקה מתחת מכתב, והסתלקה במהירות.
היא ראתה את גבותיה של מרי מתרוממות ויורדות במהירות, כאילו אומרת, 'מה קרה? דברי איתי '
היא סימנה לה באצבעה 'אחר כך' וגמרה לאכול. בדיוק כשעמדה ללכת עם מרי לחדה, עצרה אותה שאלתו הפתאומית של אדוארד. "נסיכתי, את עדיין עונדת את הסיכה, כפי שסיכמנו, נכון?" . היא קפאה לרגע על מקומה ואז ענתה במהירות, "ברור, אתה חושבת שאני יפר את ההסכם בנינו? " היא שיחררה את הסיכה הזהובה שתפסה את התסרוקת המסובכת על ראשה, נותנת לשערה הארוך והגלי ליפול על כתפיה. כל הנוכחים האולם השמיעו קולות התפעלות, אפילו ויליאם, למרות שקולו היה נמוך מהשאר. כולם ידעו את סודה של הסיכה, אך הנסיכה לא…
"אוקי, רק בדקתי." אמר והעלה חיוך על פניו. היא מיהרה לתת את הסיכה למרי ושתיהן יצאו מהאולם הגדול חזרה לחדרן.

"היא עונדת את הסיכה של אדוארד?!" אמר ויליאם לשון בקול מהוסס. "מישהו בכלל אמר לה מה ערכה?"
"נסיכי, אני בטוח שאתה יכול להיות רגוע. שום דבר לא יקרה, הרי-"
"אבל איך זה הגיוני?" המשיך ויליאם לדבר מבלי להתייחס לשון. "אני הייתי זה שהביא את הסיכה. אני הייתי הראשון!" הוא התהלך הלוך ושוב בחדרו, דבר שגרם לשון לסחרחורת.
"אתה יכול לפחות לשבת? אני עוד דקה ומתפוצץ." אמר והחזיק את ראשו. הוא עיסה את רקותיו וחשב על תשובה בשביל הנסיך.
"אולי היא שומרת את שתי הסיכות? אולי היא עונדת את הסיכה של הנסיך רק בגלל ההסכם?" אמר. הוא ראה על פניו של הנסיך שהתשובה העסיקה אותו במחשבותיו. "והיא גם דלת לידך ,עצלן שכמוך. אתה יכול פשוט ללכת ולדבר איתה."
"צודק" אמר קצרות. הוא הלך לכיוון הדלת, פתח אותה -בלי לשים לב לשון שמאחוריו- ובלי לחכות הרבה פתח את דלת חדרה. הבעה לא מסברת היתה על פניו. מולו, ישבה הנסיכה על כיסא מול מראה ומאחוריה עמדה מרי, כשהיא מסדרת את שערה של הנסיכה.
הוא הרגיש פעימות מתפשטות לאורך כל גופו, מחממות אותו, מלטפות. 'מה קורה לי?' חשב, עדיין עומד קפוא בכניסה. 'אף פעם לא הרגשתי ככה, וראיתי את אמבר מלא פעמים…'
"ויליאם?" אמרה אמבר והביטה בו. העיניים שלה. העיניים החומות האלה, הן גורמות לו להרגיש כאילו הוא בתוך האדמה, כאילו הוא נבלע לתוכן.
"אה, סליחה." אמר וחזר חזרה לחדרו. הוא נפל על המיטה במבוכה, מודע לעובדה ששון מאחוריו צוחק.
"אתה די דפוק, אתה יודע? אתה מגיע עד לחדרה, נעמד, ואז חוזר. מאוד בוגר מצידך." אמר, עדיין צוחק.
"אוי תסתום. אני… אני לא יודע מה עבר עליי באותו רגע." הוא התהפך על גבו והניח את ידיו על עיניו. לחייו היו סמוקות והוא נשם כאילו חטף אסתמה.
"אתה משוחרר, אני רוצה להיות לבד." אמר לבסוף. הוא לא ראה את משיכת הכתפיים שעשה, אך שמע את הדלת נפתחת ולאחר רגע נסגרת.
'היא בטח שכחה' ניסה לשכנע את עצמו. 'היא בטח שכחה מה מסמלת הסיכה'. הוא שקע במחשבות עד שלא שמע את הדלת נפתחת ונסגרת עד שהרגיש צל של דמות עומדת מעליו.
"אמרתי שאני רוצה להיות לבד, שון." אמר בהיסח דעת והרים את ידיו מעיניו כדי להביט בו. 'אה, זה לא שון' חשב בתמיהה. כשעיניו הסתגלו לפרצוף, הוא רצה לקום מהר אך שינה את דעתו. הוא הסתובב לצד השני והפנה את גבו אל הנסיכה.
"אתה לא חייב להרחיק את עצמך ממני רק בגלל שלמדתי לירות עם אחיך." אמרה אמבר והתיישבה על המיטתו. "או שאתה נמסה להחזיר לי על מה שעשיתי לך בפעם הקודמת?" היא ניסתה לעודד אותו, אך לא נראה שזה עבד.
"אני לא כועס בגלל זה, אני כועס בגלל-" התחיל והשתתק. אמבר תפסה בסנטרו וסובבה את ראשו לכיוונה, ונישקה אותו. שפתיה רפרפו בעדינות על שפתיו בעדינות, מתגרות בו לנשק חזרה. הוא רצה להתנגד תחילה, אך נישק אותה חזרה לבסוף. ידיו נכרכו סביב מותניה, מושכות אותה מטה אליו, מצמידות אותה אל גופו.
היא נישקה את סנטרו, צווארו, כתפיו. היא שמעה את אנחותיו השקטות. רטט עבר בגופו בכל מקום ששפתיה של אמבר נגעו בו.
קול נקישה נשמע. ויליאם זיהה את הנקישה הזאת. זה היה שון. "סגור" הצליח לפלוט ואחריו אנחה ארוכה כשאמבר שיחקה עם אצבעותיה על חזהו.
גיחוך נשמע מהצד השני של הדלת ואחריו רעש של רגליים המתרחקות מהמקום.
אמבר –שישבה על בטנו של ויליאם- ירדה ממנו ונשכבה לישון לצידו. הוא חיבק אותה בחוזקה והחליט שכרגע, הסיכה לא משנה, הרי יש לו את אמבר, לא?