הים תמיד שקט- פרק 37

כשחזרתי לכיתה ירדן כבר ישב במקום שלו. נכנסתי בדלת והוא ישר הסתכל עליי. הנדתי את ראשי ללא, שלא יעז לדבר או לתקשר איתי כי אני ממש לא רוצה בכך, והתיישבתי במקום שלי. גל שאלה אותי אם הכל בסדר ואני אמרתי לה שממש לא באלי לדבר על זה. היא כתבה אחרי 10 דקות מתחילת השיעור על המחברת שלה " ירדן? " ואני עניתי לה " זה נגמר ". היא עשתה פרצוף עצוב וכתבה " אם רק הייתי יודעת מה להגיד כדי לעודד אותך " ואני אמרתי לה " התמודדתי עם זה מספיק, בבקשה בואי לא נדבר על זה ". וכאן זה נפסק.
כל היום שתקתי. לא דיברתי. לא רציתי לדבר. ביקשתי סליחה מגל שאני מתעלמת ממנה במקום לדבר, אבל היא כיבדה את זה, היא הבינה אותי. מצאתי את ירדן כמה וכמה פעמים, ולא התרחקתי בכוונה. זה לא שברגע שראיתי אותו ישר הפכתי את כיוון ההליכה שלי, פשוט נשמרתי לא ליצור איתו קשר עין, כדי שלא יראה כמה כואב לי. ניסיתי להבין עם עצמי מה כואב לי.
היום היה ארוך ולא נגמר. דווקא היום המורים החליטו להעביר לנו אחרי סיום הלימודים עוד קורס קטן של עזרה ראשונה. הוא לא היה כל כך מרגש, רק חשוב. הכי מצחיק היה לראות איך כולם מנסים להנשים בובה.
הלימודים הסתיימו ב-17:00. מיהרתי ללכת מבית הספר, כמה שיותר מהר. כבר היה כמעט חושך, ובכל זאת החלטתי ללכת לים. לא עברתי בבית, אפילו לא אכלתי. אני חושבת שלא אכלתי כל היום. הייתי בדיכאון.
התיישבתי על ספסל מול הים ופשוט התחלתי לכתוב את כל מה שעולה לי במוח:
" אני סמכתי עליו- ועדיין סומכת.
אהבתי אותו- עדיין אוהבת.
הוא היה יקר לי- עדיין יקר לי.
חלק ממני, ותמיד ישאר.
אני פשוט לא מבינה למה אני כל כך בדיכאון. אולי בגלל שזו הייתה אהבה ראשונה, אולי בגלל שחשבתי שאני והוא זה לחופה, אולי בגלל שהוא היחיד שהבין אותי, אולי בגלל שהאחרים נראים כמו סתם אנשים רגילים לידו. היה בו משהו כל כך אמיתי שהיה בלתי ניתן להסבר, לא האמנתי שזה מה שיקרה. אבל ככה הם חייה של הנערה, מתהפכים בגלים, עליות וירידות. אני אמורה כבר לקבל את זה, אני אמורה להבין את זה. אני חייבת להפסיק לבכות ".
כמו קליאשה קטנה הכרחתי את עצמי לבכות לשנייה וטבעתי את הטיפה שלי על דף הנייר.
עזבתי את הים ועליתי על מונית, נסעתי לבית החולים גלבוע.
ביקשתי רשות להיכנס לחדר של ליעד למרות שזה היה אחרי שעות הביקור. האחות הייתה אדיבה במיוחד, אולי בגלל שהיא ראתה על איזה סף בכי אני. נכנסתי אל ליעד והוא היה בדיוק באותו מצב, ישן, או עדיין צמח כמו שעזבתי אותו אתמול.
החזקתי את ידו חזק לראות אם אני אוכל לדבר איתו שוב.
" ליעד.. " לחשתי בראשי.
" יולי? זאת את? ".
" כן.. אתה שומע אותי? ".
" בדיוק כמו אתמול ".
" אתה זוכר את מה שהיה אתמול? ".
" כן, אני רק זוכר שדיברתי איתך. אני חושב שבדמיון שלי פשוט כל הזמן חייכתי אחרי השיחה איתך. הכל בסדר? למה הקול שלך בוכה? ".
" עזוב.. זה לא איזה משהו ".
" נו יולי, ספרי לי… ".
" ירדן נפרד ממני ".
" הוא מה? " שאל ליעד בשוק.
" ירדן חזר להדר.. " אמרתי לו.
" וואי, אני רק רוצה להתעורר כדי לתת לך חיבוק ענק ".
" אז תתעורר! בבקשה! אני לא יכולה! אני מרגישה לבד ליעד! הלכתי לים וכתבתי וישר באתי לפה.. אפילו לא עברתי בבית. אתה לא מבין כמה אני שבורה! בבקשה, תקום! " כמו צרחתי במוח שלי.
" אני חושב שאני יכול לנסות " הוא אמר לי אחרי דקה של שתיקה.
" אני יכולה לנסות לעזור איכשהוא? מי יודע מה הכוח הזה יכול לעשות.. ".
" יש לי רעיון. שימי את היד שלך על העיניים שלי. אני אנסה איכשהוא לגרום לעצמי להתעורר, לנסות אף פעם זה לא מזיק ".
" אוקיי " אמרתי לו. ביד אחד המשכתי להחזיק לו את היד ואת השנייה החזקתי על עיניו של ליעד.
נשמתי נשימה עמוקה. כאילו אני מנסה להעביר חלק מהרוח שלי, חלק מרוח החיים, לגופו של ליעד.
" יולי.. " שמעתי אותו לוחש. הפעם לא במוח שלי.