מקהלת בורי- התאומים פרק ראשון: ערב כריסמס
פרק ראשון:
טיילר
אאוץ', הדבר היחיד שהרגשתי היה אאוץ'.כאב חד, אבל נעים שמילא את גופי. לא הרגשתי דם, אבל כן הרגשתי שנוזל קר ורענן זולג, איפה שהוא בחרבי גופי. צחקקתי. הכאב הזה היה מאוד מוכר לי- כמו אחרי דו קרב נגד אחי כשאתה סחוט אחרי יום שלם.
"ליאור, תגיד לי, למה אתה כזה חרא?!" אמרתי בחיוך וקמתי באטיות מהריצפה, מקלף את עצמי ממנה, איבר אחר איבר. מנסה להשאיר כמה שפחות איברים על הרצפה המלוכלכת של החדר של ליאור.
"אמרת בלי חוקים, אחי!" הוא התגונן. קמתי, שפשפתי את גבי, בעודי מעוות את פניי בכאב, הסתכלתי עליו. ואז על החדר שלו. הוא היה הרוס. הארונות היו שבורים, ופיסות העץ החדות היו פזורות על הרצפה בשפע, המיטה הייתה קרועה ומלוכלכת, השולחן היה מרוח בצבעי פנדה. נראה היה שגם ליאור מסתכל.מין תחושת אשם הורידה לי את החיוך מהפרצוף, אבל מיד חזרתי לחייך. משום מה, החדר המבולגן הזה מאוד דמה לי, ורציתי שהוא ישאר ככה. הבלגן עשה לי טוב. הרגשתי שאני רוצה ללכת ולחבק את ליאור. אבל אז נזכרתי במה שהוא אמר. ניערתי את ראשי, הסטתי את מחשבותיי מהבלגן המענג והמספק הזה וחשבתי לרגע על תשובה שנונה מספיק להצהרה שהצהיר ליאור. לרגע השתררה שתיקה, המוח שלי שתק, והתמסרתי לחלוטין לסביבה. פתאום הבלגן הזה.. נראה לי כמו כאוס, מבולגן מידי. חסר כושר סדר.
"ומה זה בדיוק בלי חוקים?" שאלתי, יודע מראש את תשובתו של ליאור.
"זה כולל גם להרוס את החדר…" אמר בעצב, ספק שאלה ספק עובדה.
"ותחשוב על זה שאם אחיך הגדול ידע שהרסת ככה לכם את החדר…" לא רציתי להמשיך. אחיו הגדול של ליאור היה דוד, ולמרות ששניהם היו בעלי שיער שחור, עיניים ירוקות, ופרצוף שמח. הם היו חזקים. דוד היה חזק פי כמה מליאור.
"מעניין מה יקרה כשדוד יחזור…" אמרתי בסקרנות מרושעת. ליאור נאנח ופניו התאדמו. הוא התאפק שלא לא החטיף לי. הסתכלתי עליו במבט מלא נחמה ויצאתי מהחדר המבולגן, מעביר את אצבעי על הקיר המאובק. היה גי ברור שלפני רגע עשינו ניסוי מדעי בקשר לבית הספר. נאנחתי ויצאתי מהבניין הקטן. התסכלתי למעלה, אל חדרו ו שמעתי אותו נאבק נואשות בחיי מיטתו דרך החלון. מה עוד יכולתי לעשות חוץ מלגחך.
דפקתי על הדלת,מחכה לרגע שמישהו יפתח לי. לאחר כמה דקות של עמידה בקור של דצמבר, שלושה ימים לפני כריסמס בלי מעיל, שמעתי. -אני בא- עמום. הרגשתי שאני מכחיל. עצמתי את העיינים בתקווה שאתחמם.
"נו כנס כבר, הרוח נכנסת לבית" שמעתי את חריקת הדלת הלבנה של הבית שלנו. נכנסתי, מרגיש את החום מחלחל דרך עצמותי אל תוך גופי. נאנחתי בהנאה. התיישבתי על הספה האדומה שלנו. מרגישה הרבה יותר טוב פתאום. אבל עדיין חסר לי הבלאגן שבחדר של ליאור. כשנזכרתי בזה הנדתי בראשי וחייכתי. תוהה מה הולכים לעושת אל עכשיו.
"תוריד נעליים גאון" אמר לי אחי. הוא נעמד מולי, משלב את ידיו וצופה בי בלעג. כאילו שואל אותי איפה הייתי כול הזמן הזה. הסטתי את מבטי."אתה לא רואה שאני מנסה להתחמם?" אמרתי בכעס מזויף.מחייך. אח שלי תמיד היה די נחמד. אבל נראה שיש לו משהו על הראש. לא, לא פיזית, כי בתכל'ס על ראשו הי שיער שחור חלק ומסורק תמיד. הוא גיחך.
"אתה מטפטף ואימא בדיוק עשתה ספונג'ה" חייך, התחלתי להיות מודע לשלולית המים שנוצרה תחת לרגלי, ליד הספה. קמתי במהירות ובבהלה.
"יש גם שלולית על הספה גאון" מלמל אחי והלך לשם מצחקק כאילו מתכנן לי נקמה, הנדתי בכתפיי ורצתי אל האמבטיה, מנסה לשטוף מעצמי את הקור, את הלכלוך, ואת הפחד. המים החמים הרפו אותי. הרגשתי הרבה יורת טוב.ף לא שמתי לב איך הייתי מפוחד ולחוץ, כמה נבהלתי מהדבריםן האלו וכמה מחשבות שלא חשבתי עליהםן עברו לי בראש. נתתי למחשבותיי לצוף על פני מוחי ואל מול עייני, כמו הקצף הלבן של הסבון על פנמיי המיים החמימים של האמבטיה. חשבתי על אח שלי, על ליאור, ומה יעשו לו, על אימא- שתגלה שהרטבתי את כול הסלון ותכעס עליי, ושוב, מחשבותי חזרו אל אחי כמו מעגל החטא. שמעתי נגינת פסנתר עילגת ומסקנה מרחוק. תארתי לעצמי שזה אחי וניסיתי כמה שפחות לצחוק. יצאתי בעצב מהאמבטיה, מבין שמחשבותיי יסבבו סביב אותו המעגל, ולא משנה כמה סבון, שמפו וקונדישינר אשטוף- לא יקרה דבר. הכול ישאר באותו המצב. דבר לא יצא ממוחי. יצאתי, מטפטף כולי. והתנגבתי באיטיות, מרגיש איך החום של המים נוזל מגופי וחומם של הבגדים והמגבת חוזר אליי. בהתפלאתי לראות את הבגדים שלי מונחים על האסלה הסגורה. "ג'סי!" צעקתי "אתה הכנסת לפה את הבגדים?!" אמרתי. אחי לא ענה. אלא רק המשיך לנגן מנגינה לא מוכרת, הנדתי בראשי לאף אחד ויצאתי, יבש ונחמד. מחדר האמבטיה.
נכנסתי אל חדרי. חדרינו. החדר של אחי ושלי. הוא היה צבוע חציו בצהוב (הצבע האהוב עליי) וחציו בצבע ירוק מבחיל (שאני שונא, אבל אחי התאום מאוהב בצבע הזה, אני מתפלא למה הם עדיין אל התחתנו). החדר היה חדר די גדול, בו הייתה טלוויזית hd גדולה, מחשב לפ טופ, ומחשב גדול וחדיש. שניי שולחנות, מיטת קומותיים ושטיח של ספיידרמן. סטיח מימי ילדותי. וגם היה שם עוד משהו, משהו שאני שאנתי בכול ליבי.. הפסנתר לבנבן של אחי! הוא ישב שם, נועץ מבט הן בקלידים והן בתווים, מנסה לשיר, מוציא מגרונו תווין בילתי מזוהים ותוקע את אצבעתיו בקלידים המאובקים מרוד אי שימוש. הנחתי את הבגדים המלוכלכים על המיטה שלי וניגשתי אליו. ניערתי לרגע את כתיפו.
"מה אתה עושה אחי?!" שאלתי, מחייך בשעשוע. אחי מעולם אל אהב לשיר, ולא אהב לנגן. והעובדה שעושה את שניי אלו- הפתיעה אותי, ומאוד.
"מעצבן קטן," הוא רטן"עוף מפה, אנה ביקשה שנעבוד על זה" הוא חייך בתנשאות והמשיך לשיר ולנגן. כאילו בכוונה מנסה לגרום לי להרביץ לו. מנסה לעצבן אותי. נאנחתי והתיישבתי על המיטה.
"די, זה עושה כאב ראש!" אמרתי במין כעס, אבל אני לא יכולתי לכעוס על היצור הקטן הזה. שהיה, לרגע אחד, האח התאום שלי.הוא שתק, כחכח בגרונו והמשיך. הוא ניסה לשיר שיר שלה מקהלה של הכנסייה הקתולית שמעבר לרחוב. נאנחתי. הילד הזה מעולם לא יהיה איזה סולן באופרה. לפחות, אני מקווה שלא. לרגע הרהרתי במילותיו.
"מי זו אנה" מיד אמרתי ו קטעתי אותו, קם ולוקח את התווים, מסתכל עליהם כאילו איני מבין אותם, מה שנכון, וזרקתי אותם על המיטה. אחי מיהר לאסוף אותם.
"המנצחת, יא דפוק" מלמל והשיב את התווים על קנם.מבטו הרושף שרף את הפסנתר.
"איזו מנצחת?!"
תגובות (6)
זה מהמם><
פשוט מהמם!!
תמשיכי מהר^_^
בנתיים אני מדרג^^
-N.K-
תודה :) אבל כבר אמרתי- זה סיפור שכתבתי לפני מלא זמן, שאני משפצרת… (אתה לא רוצה לדעת כמה טעויות אתה יכול למצוא בטקסט שכתבתי סך הכול לפני חצי שנה…)
כמה?!?
סתם, אני באמת לא רוצה לדעתXD
-N.K-
נשמע מעניין, תמשיכי.. (או יותר נכון, תשפצי?)
אני שמחה שפרסמת את זה
תודה שירה :)
למה את שמחה?