סוד הממלכה הנבגדת פרק א': ההתחלה?!?!
אאחחח… כל כך כואב לי הגוף, זה בטח מהריצה אתמול עם סשה "עם את רוצה לאכול פופקורן בסרט, אז תרוצי" זה מה שהיא אמרה לי כל הדרך, לא ויתרה לי למרות שהיתחננתי.
מאוד לבן כאן למה? ויותר חשוב איפה אני? אוף שמישהו יכבה את הרעש הזה הוא יכול לשגעה בן אדם, רגע עכשיו בוקר אני יאחר לבית הספר, פתחתי את עייני ,רגע זה לא החדר שלי אז.. איפה אני? בטח עוד חולמת.
אוי איפה הנימוסים שלי, היי אני אמה סיינטלב, בת 16 וגרה עם אמי בארה"ב-פלורידה ברחוב עם שם מאוד מסובך שאין לי כוח לפרט, איפה הייתי אה כן את אבי לא הכרתי הוא מת כשהייתי בת שלוש, אז שנמשיך בסיפור?
"היא היתעוררה תיקראו לרופא" נשמע קול ממרחק, קול זר לא מוכר.
"איפ-פה-ה-ה אנ-ני-י" שאלתי חלושות, מה קרה לקול שלי? למה אני עייפה?.
"את בבית החולים חמודה, סוף סוף היתאוררת" ענתה לי אישה מבוגרת וחייכה אלי "איך את מרגישה?" שאלה ובחנה אותי במבטה.
"בבית החולים? למה אני בבית החולים?" קולי היה רפה, חלוש.
"את לא זוכרת, כי כיווינו שאת תספרי לנו" אמרה האישה והמשיכה להיתעסק בצינורות ובחוטים המחוברים לכל אזור בגופי.
"אני מצתערת, אבל אני לא זוכרת דבר" לחשתי בעצב ונאנחתי "איך הגעתי הנה, עם מותר לי לשאול?".
"נער הביא אותך הנה" אמרה והזריקה חומר צהוב לאחד הצינורות.
"תשאלו אותו מה קרה לי" אמרתי וסרקתי את פניה, שערה האפור ועייניה החומות דבש.
"הוא לבש ברדס, לכן לא ראינו את פניו הוא הביא אותך וברח" נאנחה.
"ברח?!?!" חזרתי על דבריה מופתעת.
"כן אה ואמא שלך אמורה לבוא כל רגע" אמרה בזמן שבדקה את קצב דפיקות ליבי.
"אמה שלי את בסדר? איך את מרגישה? את עייפה? רעבה?" צעקה אמי ומחצה אותי בחיבוק גדול.
"כן, בסדר, לא ולא" עניתי.
"ואני עכשיו צריכה לקבל הודעה, שזכיתי במיליון דולר" אמרה האחות וצחקה.
"אמא, כמה ימים אני כאן?" שאלתי.
"שלושה ימים".
"רגע שלושה ימים? לא הפסדתי את נשף המסכות בבית הספר נכון?" נבהלתי.
"לא הוא עוד יומים ועם כבר מדברים על בית ספר וחברים, סשה קפצה לבקר וגם איזה בחור" אמרה וחייכה.
"איזה בחור?"
"אמה תנסי לא לזוז כל הזמן זה לא טוב לך אוקיי?, אני הולכת להביא לך אוכל כבר חוזרת חמודה" אמרה האחות ויצאה מהחדר.
"נו אמא איך קוראים לבחור".
"מייק בונר, עם אני לא טועה הוא הביא לך מתנה ובלונים".
"מייק באמת?" לחשתי, מייק בונר הוא קפטן נבחרת הפוטבול אצלינו והוא הבחור הכי מושלם בבית הספר "אני יכולה לקבל את המתנה?" שאלתי.
היא העבירה לי קופסה קטנה לבנה עטופה בסרט אדום, פתחתי את הקופסה ברכת 'החלמה מהירה' היתה מונחת שם עם זוג קטן של עגילי פנינה ורודים, ליד העגילים היה פטק נוסף ובו משפט אחד 'תבואי איתי לנשף?'.
"אמא אפשר את הפלאפון שלך לרגע?".
"כן בישביל מה?" אמרה ונתנה לי אותו.
"כדי לדבר עם סשה" אמרתי וחייגתי את המספר.
"הלו, מי זה?" היא שאלה.
"סש, זאת אני".
"אם? זאת את?" שאלה בקול מתרגש.
"כן".
"איך הדאגת אותי, שלא תעשי את זה שוב אף פעם שמעת? מה קרה לך איך את מרגישה?".
"רגע לא הכל בבת אחת, אני לא יעשה את זה שוב, אין לי מושג מה קרה לי אני לא זוכרת ואני מרגישה בסדר", עניתי צחקתי "יש משהוא שאני חייבת לספר לך".
"נו..? מה זה?" שאלה נרגשת.
"מייק בונר" לא הייתי צריכה לומר מילה נוספת וסשה כבר החלה לצרוח.
"מה את רצינית? מה קרה? מה הוא רצה? תספרי כבר" הפצירה בי.
"אוקי, נחשי מי הולכת לנשף המסכות עם מייק".
"את רצינית, לא צוחקת נכון?" המשיכה לצרוח.
"הכי רצינית, תגידי את בבית הספר?" שאלתי.
"כן, למה?" שאלה חזרה.
"יופי תגידי לו שאני מסכימה הוא כבר יבין" אמרתי והתחלתי לצחוק.
"אמה מה אמרתי לך על לזוז ואיפה אמא שלך?" שאלה האחות, היא עמדה בפתח הדלת והחזיקה מגש.
"טוב נדבר אחר כך, ביי סש".
"ביי אם" אמרה וניתקה.
"סליחה אה…. איך קוראים לך? ואמא שלי ירדה לקפיטריה" שאלתי את האחות.
"אה כן שמי טייה" אמרה והניחה את המגש לפני.
"סליחה טייה".
תגובות (3)
חחחחחח סופסוף את הסיפור הכי אהוב עליי העלית לאתר הזה!
אנשים לקרוא את זה דחוווף סיפור מהמם אל תפספסו כלום פה!!
תודה תודה חחחח… =)) 3>
בבקשה בבקשה :* חח