בהשראה של ספר מצרי מלפנשי 70 שנה.

האם יש שדים?

22/11/2009 3973 צפיות 2 תגובות
בהשראה של ספר מצרי מלפנשי 70 שנה.

האם יש שדים?

אני מדען העוסק באטום. נציג מצרים בוועדות עולמיות חשובות ומרצה.
במכללות המפורסות ביותשר בעלם. למרות כל השכלתי המדעית אני שואל את עצמי, ואיני מצליח למצוא תשובה המתקבלת על הדעת:
האם יש שדים ורוחות?
ניסיתי רבות לענות על השאלה הזו, למדתי את מדעי הטבע, מדעי הנפש, והמדעים הדמיוניים ולא מצאתי תשובה. כל אדם ששאל אותי אם לדעתי יש שדים הייתי עונה: "עזוב שטיות! אין לדבר הזה תשובה מדעית ועל-כן אין להאמין בדבר שאין לו בסיס או הוכחה מדעית.
הבעיה החלה כאשר ביקרתי בכפר שלי בפעם האחרונה כשהייתי בן שמונה. שם הכפר היה "כפר ממונה". האדם האחרון שגר בבית שלנו בכפר היה אביו של סבי. כשסבי בגר, הוא עבר לקהיר כדי ללמוד במכללת אלאזהר, לאחר מכן נשאר לגור בקהיר ואף נישא ובנה לו בית שם. הקשר היחידי עם הכפר היה פעם בחודש כשראש הפלאחים היה בא לקהיר כדי למסור לנו את שכר הדירה עבור הבית ועבור האדמה בת ארבעת הדונמים. אני זוכר את מצרכי המזון הכפריים שהיה מביא ל נו: הביצים, הגבינות הטריות והפיתות.
למרות שביקורי הראשון והאחרון היה כשהייתי בן שמונה, זאת אומרת לפני שלושים שנה, אני עדיין זוכר את אותו ביקור. אני מרגיש בכוח עליון ובלתי נשלט המחזיר אותי לשם. הרגשה של כאב ועצב כאילו זכרתי את מותה של אמי כשהייתי עדיין ילד קטן!!

כל פעם שזכרתי את הכפר, זכרתי את השדים!!
ביקרתי שם עם בן דודתי שהיה מבוגר ממני בעשר שנים. בחור צעיר וחזק שלבש בגדי-צבא וחגר את הפגיון על מותניו. כולם פחדו ממנו ואני ראיתי בו כגבור ונסיתי להדמות אליו ולפעול כמוהו. ביצעתי כל משימה שבקש ממני ללא היסוס. הייתי בטוח כי בן דודי הגבור מסוגל לרצוח עשרה שודדים בבת אחת, יכול להניס אריות ולגרש את האנגלים ממצרים!!

כשהייתי בכפר, כל בני-הכפר היו מתאספים בערב בחצר ביתנו ומדברים רק על השדים: השדה היפה שהיתה יוצאת ממי נהר הנילוס וחוטפת את הבחורים הצעירים אל מעמקיו. אך רוב הסיפורים היו אודות שד מסויים אחד שהיה ממוקם בבית-הקברות הכפרי ומופיע בלילות. כשהשד היה רואה ילד או תינוק, היה חוטף אותו, מחזיק בשתי רגליו וחוצה אותו לשני חלקים.

אום אברהים, הזקנה שבשבט נשבעה שראתה את השד עולה על כתפיו של האדון עותמאן והורג אותו: היא גם ראתה כיצד הוא הורג את הגברת בהיה: הגברת חמידה אלעלאף ראתה אותו רק לפני שבוע כשהוא רוכב על כתפיו של מפקד המשמר בכפר. מפקד המשמר היא קורא בקול רם את פסוקי הקוראן כדי להבריח את השד. כשהגיע הביתה, נעל אחריו את דלת ביתו ולא יצא משם עד היום הזה, ואיש אינו מעז לבדוק אם הוא עדיין חי או מת. נכבדי הכפר מינו את מוחמד האסנוסי כראש השומרים. גם אותו רדף השד ונאלץ להתפטר כעובר מספר ימים מהמינוי. גם עשרות החיילים שגוייסו כדי לגבור על השד, ברחו כל עוד נשמה באפם. מפקד המשמר איבד את דעתו ואושפז בבית מרפא לחולי-נפש. הכפר נשאר ללא שמירה. לאחר שמיעת כל הדבורים האלה לא הייתי מסוגל לישון, הייתי שוכב במיטה ורועד מפחד. לא הייתי נרגע אלא לאחר שעברתי לישון ליד בן דודי במיטה כאני מוודא הפגיון מונח מתחת לכרית.
כשבן דודי היה שומע את הסיפורים על השד היא צוחק ואמר בבטחון: "כל הסיפורים הם שטיות ופרי-דמיון. אין בעולם הזה שדים בכלל!!". אום אברהים היתה עונה בבהלה: "השם ירחם עליך ויסלח לך. השדים מוזכרים בספר הקוראן הקדוש. הם קיימים כל עוד הקוראן קיים!".

באחת הלילות כשישנתי במיטתי, הרגשתי ביד הנוגעת בי ומנסה להעירני. נבהלתי וחששתי שזה השד שעליו שמעתי כה רבות. קפאתי במקומי ולא יכולתי לזוז. התעוררתי רק כששמעתי את בן דודי אומר לי בלחש, כדי שיתר האנשים שישנו לא ישמעו: "זה אני, אל תבהל!! קום ונעל את נעליך מיד!". שאלתי: "מה קרה? מדוע עלי לנעול נעלים באמצע הלילה?". הוא ענה לי: "אנו הולכים לבית הקברות כדי להוכיח כי אין שדים ואין רוחות!". נסיתי להתנגד. בן דודי הרגיש כנפגע ואמר:
"אתה לא מאמין לי? אני אוכיח לך ולכל הכפר כי שאין שדים ואין רוחות, בוא עמי!". הלכתי עמו כשכולי רועד מפחד. הכפר כולו ישן שינת ישרים. היה חושך ושקט שהטיל עלי אימה ופחד. חצינו את הכפר בדרכנו לבית הקברות. פיגרתי אחריו כשאני מתחנן: "בוא נחזור לכפר, אני לא רוצה ללכת לבית-הקברות". הוא הביט בי בזלזול: ,את פוחד? אתה אמור להיות גבר, אל תפחד ובוא נמשיך!".
הגענו לבית הקברות. החזקתי בבגדיו של בן דודי ואמרתי:
"כל כך חשוך,
אני לא גיבור,
לא רוצה להיות גיבור,
אני מפחד!!".
בן דודי הרגיע אותי. הגענו לאחד הקברים. הוא הדליק את מנורה היד שהיתה ברשותו וביד השניה החזיק את הפגיון והורה לי:
"בוא, נשב כאן ונחכה".
התיישבנו.
עיני היו נעוצות בקבר מסויים.
לא יכולתי להזיז את מבטי מהקבר הזה.
נדמה היה לי שראיתי את המצבה של אותו קבר נפתחת
ומתוכה יוצא שלד עצמות של אדם.
צרחתי בקול רם.
בן דודי נחרד מצעקתי ואמר:
"זה אני,
אני מנסה להאיר בפנס אך הפנס הפסיק לפעול!".
דמיינתי, או אולי ראיתי באמת, את שלד העצמות רץ לעברינו. פתאום בן דודי השתתק לגמר. קראתי בשמו בצעקות רמות:
"חוסיין,
איפה אתה?
מה קרה לך?
מדוע אינך עונה לי?".

בן דודי החזיק בידי בחזקה ומשך אותי כשהוא מאיץ בי:
"בוא נחזור מהר הביתה!!
בוא נברח מכאן!!".
עשינו את כל הדרך חזרה לכפר בריצה מטרפת.
השד רודף אחרינו וחוסיין ממלמל מפסוקי הקוראן:
"אין אלוהים מלבדי האלוהים!"
"האל ישמור אותנו מהשדים ומהרוחות!"
"אלוהים חי… אלוהים חי …."
"אלוהים יציל אותנו מהשטן ומהרוחות הרעות!!"
"אלוהים לא ינום ולא ישן!!".
הגענו לביתנו שבכפר. הייתי מעולף. חוסיין הניח אותי במיטתי. שכבתי כשכולי רועד. הוא השביע אותי לשמור את הטיול הלילי שלנו בסוד ולא לספר לאף אחד. הוא שכב במיטתו כשהוא ממלמל לעצמו:
"השד תקף אותי וחטף לי את הפגיון".
הפגיון לא נמצא מאז.
האם באמת השד לקח אותו?
מאז אותו מקרה בבית הקברות, אני שואל את עצמי:
"האם יש שדים ורוחות?".
קראתי מאות הספרים שדנו בנושא,
אך לא מצאתי תשובה.
אני לא טוען שראיתי את השד במו עיני!!
אך הרגשה פנימית אמרה לי שכן ראיתי!!
המדען שירצה להגיע אל התשובה המוחצת,
חייב לנתק את ראשו ושכלו מרגשותיו.
עליו לנתק את הרגשות בכלל ולפעול רק על-פי שכלו.
עליו לבקש הוכחות מדעיות בלבד.
אך האל חונן אותנו בשכל וברגשות.
אין האדם יכול לנתק את השכל מהרגשות.
כל עוד לא ניתן לנתק אותם אחד מהשני
לא ניתן להגיע לאמת.
על כן אני עדיין שואל:
"האם יש שדים ורוחות?".


תגובות (2)

מה זה "מלפנשי"?

09/12/2011 10:48

כנראה הוא התכוון ל״מלפני״ או ל״בהשראת ספר מצרי שנכתב לפני 70 שנה״

וסיפור מצויין אני מדמיינת את השלד הרץ

21/06/2014 15:36
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך