סימן הדם- סיפור קצר על ״בית הלילה״

אני ממששת את סימן הסהר על מצחי, מסיטה את השיער מפניי.
אני מרגישה את הדם שלי זורם בעורקיי. את לבי דופק.
הוא מגיע. הוא מנשק, מלטף אותי, מעביר את ידו על חזי.
שפתיו מגיעות לצוואר, נושכות, מלקקות.
שיניו ננעצות בצווארי, ואני מרגישה את התחושה המוזרה, שנשאב דם מגופי.
הוא שואב עוד ועוד דם, וזה כבר נהיה כואב.. אני צורחת, אבל הוא סותם את פי..
הוא שורט אותי עם ציפורניו, משכיב אותי על האדמה הקרה.
״אף אחד לא אוהב אותך..״ הוא קם מצווארו ומלקק את דמי מפיו. ״אף אחד.. גם לא אני.״
הוא מתכסה בגלימה שלו והולך משם, משאיר את גופתי, חסרת הדם,
חסרת הלב, חסרת החיים, חסרת החברים, חסרת ההורים..
זה מגיע לי. לפחות ככה אני חושבת. תמיד אהבתי אותו. וחשבתי שהוא אוהב אותי..
הוא התכונן לזה. ידעתי זאת. להרוג אותי, לשאוב את דמי בתאווה.
הלב כבר מפסיק לפעום, אני מתה מוות לא רגיל של ערפד. בלי דם שיוצא מכל חור אפשרי. בלי חברים קרובים שמתסתודדים סביבי. כי כבר אין לי אין שני אלה.
אני צונחת על הארץ, כשרק אור הירח והדממה המפחידה מארחים לי לחברה.