זמן שונה פרק תשיעי שיכתבתי וגם ככה אף אחד לא קרה את הפרק הראשון שכתבתי..

ברחתי מקרטר ונקלעתי לסערת מחשבות אז הינה כמה מהן:
1.אימי נמצאת פה
2. אימי אינה מתה
3. זכיתי בסטוקר
והדבר שהכי התריד אותי מכול השלושה היה השלישי
כי זה בדיוק מה שחסר לי בחיים בנאדם שימצא דרך לסבך
הכול אפילו יותר ממה שזה כבר מסובך, הייתי פה רק יום וחצי
וכבר יש לי שלוש זהויות: אלכסנדרה, ולנטינה ווינדטה
יש לי התחיבויות כלפי המלכה מפני שמעכשיו היא בת מישפחתי
והייתי עמוק מידי בבוץ בדיוק כפי שהוא חזה הוא תמיד אמר
שסופי יהיה לאחר שאסתבך עד מעל הראש אבל זה תמיד לא קורא לי
ואני עדין חיה חשבתי בדיוק כאשר ניגשתי אל השער קאתרינה כבר חיכתה לי שם
"היי איפה כול השאר?" שאלה אותי" הן נעצרו בשביל לעזור בחיפושים אחר איזשהו
נער או משהו כזה" אמרתי לה ופשוט חלפתי על פניה וטעיתי בטירה עד שמצאתי את חדרי
"אני מקווה שאת חזרת הרגע מפגישה עם המלכה" אמרה לי ויקטוריה "לא. למה?"
שאלתי אותה בקול שאיפיין אותי בחיי הישנים הוא היה אדיש אך באותו זמן מוטש
"כי היא חיפשה אותך" אמרה "איפה היא?" שאלתי אותה ואםילו לא פקחתי את עיניי
"בספריה" אמרה ואני יצאתי מהחדר, כמה מצחיק שאפילו במקום אשר אמור להיות ביתי
איני מוצאת מנוחה או נחמה "חיפשת אותי דודה?" שאלית בעייפות כאשר סוף סוף מצאתי את
הספריה "כן, רציתי להזכיר לך שהיום זה יום הולדת של ולנטינה ועל כן נערך הערב נשף
ויקטוריה תעזור לך אך את תצתרכי להיכנס רק באמצע הנשף ועד אז תוכלי לעשות כול
אשר יעלה בנפשך" אמרה בנימה שרמזה גם אם זאת אומרת שאת תתחפשי למישהי אחרת
"כרצונך" אמרתי ויצאתי מהחדר השעות עפו להן עד ששמעתי שהנשף החל וידעתי שאני לא אשאר לשבת שם מצאתי שמלה צהובה פשוטה וחבשתי פאה חומה , נראתי מבוגרת בכשנתיים או שלוש מגילי האמיתי
יצאתי אל אולם הנשפים והפעם לא תעיטי בדרכי, אני מניחה שהמפה שמצאתי על מיטתי היא באמת של הטירה הזאת חשבתי לעצמי עמדתי במדרגות וצפיתי באנשים שרקדו הם נראו ממש מאושרים
נאנחתי מקירבי, תמיד רציתי להיות כמו האנשים האלה, קלילים ואינם מודעים למה שקורא סביבם
חייכתי והתכוונתי לרדת את שאר ואז ראיתי את אימי עם גבר והם נראו כזוג נשוי
אני לא יודעת למה, אבל כול הכעס והעצב של חיי הציפו אותי בגלל המראה הזה
ופשוט התחלתי לבכות התיישבתי על המדרגות ובכיתי את דעתי "אלכסנדרה, את בסדר?"
שאל קול ומצאתי את קרטר עומד בתחתית המדרגות ומסתכל עליי במבטו המודאג
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו ומשכתי באפי "אני פה עם אבי ועם אישתו" אמר והצביע על
אימי ועל הגבר "היא אימך?" שאלתי אותו "לא, היא התחתנה עם אבי אחרי שאימי מתה"
אמר ועל פניו היה עצב רב "בוא, שב" אמרת לו והצבעתי על המדרגה לידי
"אז למה את עצובה" שאל "הובכן אשתה של אביך? היא ימי והיא לא יכלה לחכות שגופת
אבי תתקרר לפני שקפצה אל זרועותיו" אמרתי לו ומחיתי את שארית הדמעות
"אז אנחנו אחים?" שאל בללא הבעה, כאילו הוא לא ממש שם "כנראה"
אמר ועל פניו עברה הבעת פנים שעברה על פני כבר פעמים רבים
אמרתי לו "בואי נלך לעשות להם את המוות"אני וקרטר אמרנו ביחד וצחקנו