חלום של מלאכים 10

"תגיד לי, נו בבקשה…."
"את לא מוכנה עדיין, כשיגיע הזמן תדעי.. עכשיו יש לי משימה בשבילך- משימה עתידית…" המילים האלה שינו את חיי מהרגע הראשון ששמעתי אותם. אני זוכרת שישבתי בחדרי על מיטתי כשלפתע אור זוהר הופיע בחדרי. האור היה מסנוור כל כך עד שבזמנו נאלצתי לעצום את עיניי.
"A." לא הבנתי למי קרא הקול וגם לא מי מדבר. "A." קרא הקול שוב.
"מי זאת A?" שאלתי את הקול, כשעיניי מכוסות בידיי. לא רעדתי, לא פחדתי. הרגשה מוזרה התחילה לפעפע בתוכי, לזרום ממני והאלה. "את יודעת מי זאת A." אמר הקול. האור התחיל להתקרב לעברי הפעם לא נסוגתי- כמו שרציתי לעשות. הסתכלתי ישירות לעבר האור, וכשההבנה מי הוא הכתה בי, גלשתי ממיטתי אל הרצפה והסתרתי את פניי.
"עמדי! " פקד עליי. "את נבחרת. אני אזדקק לכוחך בעתיד." קולו היה רך ותקיף כאחד. נעמדתי על רגליי וכדור של אור נחת בידי. בתוך הכדור נחו חמישה שרשראות. כל אחת בצבע שונה.
"מה אני אמורה לעשות איתם?" שאלתי אז.
"את כבר תגלי הכל בזמנו…" אמר האור והחל להיחלש.
"רגע חכה, נו בבקשה…"
"את לא מוכנה עדיין, כשיגיע הזמן תדעי.. " אמר לבסוף הקול ונעלם.

מאז עברו עליי כל כך הרבה סכנות, הרפתקאות, חוויות … הבנתי את חשיבותי ואת התפקיד שיועד לי, אבל עכשיו אני בספק עם עוד נשאר לי זמן למלא את משימתי.
אנשים עברו בקרבת מקום. לא חששתי לגורלי כי ידעתי שהם לא יכולים לראות אותי. ילדים שיחקו ביניהם בשובבות. כדור כתום עבר מיד אחת לאחרת.
צפיתי בחלקם רודפים אחרי פרפרים, ובבועות קטנות ומוזרות עפות באוויר. 'הכל כל כך שלו בכוכב הזה, כלום לא מטריד אותם. הסתכלתי לשמיים והקשבתי לרוח השורקת. אם משהו קרה, הם יודיעו לה דרך הרוח.
"את בסדר?" שמעתי לפתע קול שואל. הרמץי את ראשי במהירות ראיתי ילדה קטנה עומדת מולי. מתוך אינסטינקט פחד, הכנסתי את כנפיי פנימה, מסתירה אותם מאחורי הערפל הקסום "את… את יכולה לראות אותי?" שאלתי. הילדה צחקה למשמע השאלה ואמרה, "כן ברור, אבל למה את שוכבת לך ככה לבד על הדשא הרטוב? איפה ההורים שלך? " עצבות קטנה עלתה על פניי. שמעתי אותה ממלמלת "סליחה".
"זה בסדר, אני אפילו לא מכירה אותם." אמרתי, מנחמת את עצמי יותר מאשר אותה.
"הם עזבו אותך?" שאלה בזמן שהיא מתיישבת לידי.
"לא יודעת."
"את יודעת מה שמם?"
"לא, אני לא." נראה שהיא הבינה שאני באמת לא יודעת כלום, אבל אז, אחד מהילדים שהיו שם זרק את הכדור הכתום לעברה. "היי אור, בואי לשחק." אמר. הילד הקטן לא דמה לה בכלל. "אחיך?" שאלתי.
"לא. אני כמוך." אמרה וחייכה חיוך גדול לעברי.
"כמוני?"
"כן כמוך, אני גרב במקום שנקרא 'בית יתומים'. זה מקום לכל מי שאין לו הורים. אנחנו משפחה אחת גדולה." היא לא נראתה עצובה בכלל, להפך, היא נראתה כמו הילדה הכי שמחה בעולם.
"משפחה אחת גדולה…" אמרתי בלחש שרק היא תשמע.
"טוב, ביי. אני מקווה שאני אראה אותך שוב מתישהו. " הילדה הלכה ואני נשארתי שם, לבדי, עם הרוח השורקת.
רגע,שורקת? משהו קרה!
מבלי לחכות הרבה, פרסתי את כנפיי ועשיתי את דרכי חזרה אליהם.
המקום לא היה רחוק. ראיתי את רו. בידה היה כדור קטן, לא רגיל בהחלט. יכולתי לחוש שהיא רוצה להשליך אותו לעבר המבנה, למוטט אותו על האנשים שבפנים. "עצרי!" צעקתי ללא מילים. גל הדף עצום עבר באוויר וכאילו הקפיא את הזמן. הכדור בידה של רו הוקפא, והפך חסר צבע B .וC החזיקו ברו והרחיקו אותה מהמבנה. נחתי לידם ומלמלתי כמה דברים.
"מה את חושבת שאת עושה?! " צעקה עליי רו. "תני לי להרוג אותם!"
"את לא תהרגי פה אף אחד! " צעקתי עליה חזרה. "אני יודעת בדיוק מה זה להיות לבד."
"כן? ככה את חושבת? מה את יודעת על להיות לבד? את לא יודעת מזה לאבד אמא…" קולה נשבר בסוף. רציתי כל כך לנחם אותה. אבל היא חייבת להתבגר, חייבת!
"אני גדלתי אצל B," אמרתי. "לא הכרתי את הוריי מעולם. אני אפילו לא יודעת איך קוראים להם, או מה היה סוגם." ראיתי את פניה מלאות הדמעות מסתכלות לכיווני, מלאי שבר וחרטה.
"לא משנה כמה פעמים שאלתי את *הוא, הוא סירב לענות לי, אמר שאני לא מוכנה עדיין." דמעות כסופות החלו לזלוג מעיני. B התקרב וחיבק אותי בחום. "לכי לנוח…" מלמל "אני אפקח פה על המצב." אמר. אלה היו המילים האחרונות ששמעתי, ואז שקעתי בשינה עמוקה.