give your heart a break ~פרק 9~♥

~נקודת מבט אנג'ל מלינסון~
הלכתי אבודה ברחבי בית הספר, מחפשת לי תעסוקה כלשהי, משהו שיבריח את המחשבות שלי.
המחשבות על תום ועל מה שקרה אתמול לא נותנות לי מנוחה.
אני מרגישה כל כך רע עם עצמי.
יכולתי לשלוט בעצמי. יכולתי לעצור את הנשיקה הזו. סתם. סתם עשיתי את זה בשביל עצמי. הייתי כל כך אנוכית. רק בשביל לבדוק.
יש לי מושג בכלל מה זה עושה לו? איך הנשיקה הזו מתפרשת אצלו? זה מה שהוא צריך עכשיו? לא מספיק הוא מתמודד פיזית עם דברים הוא צריך גם להתמודד עם התסביכים שלי?
"אנג'ל, מה איתך?" זאין לפתע נגלה מאחורי, מנסה לצמצם את הפערים של ההליכה המהירה שלי. "גברת טסלר אמרה משהו על זה שלא נכנסתי לשיעור?"
"לא, דווקא לא." מלמלתי. "נו, אז מה עשו לך בסוף? אחרי מה שקרה במעבדה?"
"האמת שמר גרין היה בצד שלי. הוא הסביר את המקרה. קיבלתי רק ריתוק להיום אחר הצהריים כי 'לא משנה מה המקרה, אנחנו לא נסבול התנהגות אלימה בבית הספר'" הוא חיקה את המנהלת.
"יפה, יצאת בזול." חייכתי ופניתי פנייה חדה במסדרון.
לא נעים לי ממנו, אבל אני כל כך לא בראש של לדבר עכשיו על השטויות האלו.
"מה קורה אנג'ל?" הוא תפס בזרועי ועצר אותי. הוא הרגיש שאני לא כאן.
"עזוב, אתה לא רוצה להיכנס לבלגן שיש לי עכשיו בראש." גיחכתי וגלגלתי את עיניי. אין לו מושג מה מתחולל שם בפנים.
"נסי אותי." הוא אמר בחיוך ממזרי. "את עוד חושבת על אתמול?"
"אני לא מצליחה לנתק את זה. אני כל כך כועסת על עצמי. בחיים לא התנהגתי בצורה אנוכית כזו." הוצאתי מתוך ריאותיי את כל האוויר שדחסתי לתוכן.
"זה לא אנוכי," הוא אמר, מנסה לתת לי איזו נחמה תלושה.
"זאין, זה כן. זה סופר אנוכי." התעקשתי. "אתה יודע למה נישקתי אותו בחזרה? אני רציתי לבדוק אם אני בטוחה בהחלטה שלי. מי עושה דבר כזה?" טמנתי את פניי בין שתי כפות ידיי.
הוא הוריד את ידיי מפניי בעדינות כשהוא מחזיק בהן בהססנות. "בני אדם עושים את זה. אנשים שיש להם רגשות. את לא פחות מבולבלת ממנו, גם לך הכול הגיע בבום. לא יצא לך לחשוב על זה לעומק עד אותו רגע. זה מובן לחלוטין." הקול שלו ליטף אותי ללא מגע. למה הוא יודע להרגיע אותי כל כך? איך הוא מצליח לעשות מה שאף אחד מלבד סם לא מצליח?
"אני לא יכולה ככה שבכל פעם שאנחנו נדבר, אתה תרגיע אותי ואז אני אחזור לחשוב על סיבות למה אתה טועה." פלטתי אנחה כבדה.
"אז תפסיקי לחשוב על זה." הוא אמר. "בואי איתי." הוא משך בידי תוך כדי ריצה. הוא רץ איתי אל מחוץ למבנה.
"רגע, זאין! אני לא עומדת בקצב!" השתרכתי אחריו, מנסה לא לאבד את השליטה בשתי רגליי.
"יש עוד ממש קצת!" הוא אמר ותפס אותי יותר חזק ורץ איתי.
לאחר ריצה של דקה הוא נעמד אל מול מבנה הכיתות מבחוץ. עוד לפני שהספקתי לשאול אותו מה אנחנו עושים כאן, הוא טיפס על הסורגים של החלון ונעמד על גג של מבנה נמוך.
"אין סיכוי שאני עולה לשם." שילבתי את ידיי זו בזו מוחה בכל תוקף את ההצעה.
"את רוצה להפסיק לחשוב או לא?" הוא התכופף בחיוך והושיט לי יד.
הבטתי ארוכות ביד שלו, ואחר כך על הסורגים, מחשבת מה הפעולה תדרוש ממני. משהו בי זועק בי לבטוח בו. המשהו הזה לא צריך לשכנע אותי יותר מדיי.
הושטתי לו יד וביד השנייה תפסתי את הסורגים.
טיפסתי כמו שהוא טיפס והוא משך אותי למעלה. לאחר מכן טיפסנו בסולם חלוד וארוך שהוביל אותנו לגג של הבניין הגבוה יותר.
"מה אנחנו עושים זאין?" שאלתי. אני לא מצליחה לעקוב אחרי הרעיון שלו.
"חכי ותראי." הוא אמר וניער את בגדיו בעודו למעלה. אני מיד אחריו.
הוא הלך לקצה של הבניין.
"מה אתה עושה? תיזהר!" הוא התיישב על קצה הגג וטפח על השטח שלידו מסמן לי להתיישב על ידו. "אתה פשוט משוגע." התקדמתי אליו בצעדים חוששים מליפול.
"אני רוצה שתראי,"
"מה יש לראות? הכול פה צינורות, עובש ודברים של המזגנים." רטנתי ושילבתי את ידיי ברוגז. למה עלינו עד לכאן בשביל זה?
"לא אנג'ל. תראי," הוא הצביע על הנוף.
"וואו! אפשר לראות מפה את כל העיירה!" אמרתי בהתלהבות והתיישבתי על ידו בקצה.
אני חושבת שזה הנוף הכי יפה שראיתי בכל החיים שלי. העיירה כל כך יפה מלמעלה.
"יצא לי להגיע לכאן לעיתים קרובות. כשרק עברתי לבית הספר, לפני ששאר הבנים הצטרפו. זה היה מעבר חד מדיי בשבילי. הרגשתי לא שייך, שהחברים שלי חווים חוויות אחרות, נהנים ושאף אחד לא מצליח להבין אותי."
הבטתי בו, ניסיתי להבין מאיזה מקום בנפש שלו מגיע מה שהוא אומר עכשיו אבל הוא לא הביט בי בחזרה. המבט שלו שקוע לחלוטין בנוף. "זה לא פשוט להיות מפורסם. זה נראה כאילו החיים שלי מושלמים ואני נהנה מזה, אבל אני אדם מאוד מופנם. אני קנאי לפרטיות שלי, מעטים האנשים שיודעים עליי דברים. כשאני נמצא כאן למעלה ומדמיין את עצמי למטה אני מבין שאני בורג קטן בכל המערכת. אם אני עושה טוב לאחרים בתוך המערכת הזו- אני מוכן לעשות את זה על חשבון הפרטיות שלי."
הדברים שאמר נאמרו בכאב. הרגשתי את זה. הרגשתי שלא קל לו בכלל להגיד את מה שהוא אומר עכשיו. וודאי גם שלא קל להגיע למסקנות האלו.
ואני שתקתי. מה יכולתי להגיד? הרגשתי שאם אני אענה אני אהרוס את הרגע הזה.
"ולמה אני מספר לך את זה אנג'ל? כי אני מרגיש שאת צריכה לשנות את ההסתכלות שלך על דברים. אני רואה את הדברים שנמצאים לך מול העיניים ברגע זה. את מסתכלת על הדברים שקורים לך מנקודת מבט מצומצמת ואת לא מרימה את הראש. לדעתי- את צריכה להסתכל רחוק יותר." הוא החזיק את כפות ידי בשתי ידיו. זרם בלתי מוסבר שוב חלף בגופי מהמגע שלו אני מקשיבה לו מהופנטת, מעריצה כל מילה שיוצאת מהפה היפה שלו. "אז נכון. נישקת אותו. אולי זה לא היה הדבר הנכון באותו הרגע לעשות, אבל בסופו של דבר, כשאת מרימה את הראש שלך ואת מבינה שההחלטה הזו שרצית לקבל משפיעה גם עליו, את תצטרכי להבין שאת צריכה להיות במאה אחוז על ההחלטה הזאת. את צריכה לדעת במאה אחוז שאת כבר לא מרגישה אליו את אותם הדברים. אם לא היית בודקת את הדברים האלו, אני משוכנע שהיית מוצאת את עצמך היום שוב איתו- מה שאת בעצמך אמרת שלא נכון לשניכם."
"אתה צודק. זה כל כך מאתגר לפעמים לראות את התמונה הגדולה יותר."
"אם אנחנו לא נראה אותה, אנחנו נייסר את עצמנו על כל החלטה שנקבל, בלי לדעת שהיא בסופו של דבר הייתה טובה למישהו." הוא אמר, מביט בי בעיניים הטובות שלו. אני מנסה לקרוא אותן ואני מוצאת בהן כל כך הרבה חוכמה ועדינות.
"אני לא יודעת איך זה קרה שנכנסת לחיים שלי בדיוק בשלב הזה," השענתי את הראש שלי על הכתף שלו. "אבל בבקשה, אל תצא משם אף פעם."

~נקודת מבט אביה ג'ונס~
הלילה מתקרב ויחד איתו מתקרבת הפגישה המסתורית שלי.
הצלחתי להעביר את כל אתמול מבלי לחשוב על זה, אבל היום, ככל ששעון מתקדם בעוד שעה- הראש שלי מציף עוד מחשבה.
השמלה שקיבלתי בחבילה תלויה על קולב מולי ואני בוהה בה, כאילו ככה תגיע התשובה שלי.
"אני מקווה שכבר החלטת מה הלוק הכללי שלך להיום בערב. השמלה לא תספיק." אמנדה נכנסה לחדר שלי והפרה את מחשבותיי.
"אוף אמה, אני עדיין לא יודעת אם ללכת." היא התיישבה על ידי במיטה. "אתמול כשדיברתן על זה בבוקר שכנעתן אותי. אבל עכשיו, אחרי שחשבתי על זה קצת לבד- זה מרגיש לי לא נכון."
באמת הייתי אובדת עצות. תמיד אמנדה יודעת להגיד לי את הדברים המדויקים לי ולעשות סדר בכל המחשבות שלי. אולי היא תוכל לעשות את זה גם עכשיו.
"אביה, את יודעת שאת לא חייבת ללכת. אם תחליטי שלא- זה גם יהיה בסדר. אבל אני מרגישה שאת תחמיצי כאן משהו ששווה ללכת עליו. תחשבי על זה- מתי יצא לך לאחרונה שמישהו השקיע בך ככה? שהיה כזה רומנטי?" היא אמרה.
"אבל אם אני לא אוהב את מי שאני אראה? כאילו, נייל חמוד אמיתי.. אבל אני לא מרגישה אליו כלום." אמרתי. "איך אומרים למישהו כזה לא?"
"זה הכי קל, את לא חייבת לו כלום. הוא יודע שהוא לוקח סיכון בזה שהוא לא מגלה לך מי הוא." היא אמרה. "בערב הזה את לא חייבת להחליט כלום. תחווי אותו, תהני, אחר כך תראי אם מתאים לך. אם הוא יגיע למסקנות כאלו ואחרות רק מעצם זה שהגעת- יש לו יכולת הבנה חברתית מאוד גרועה." היא חייכה וניסתה לעודד אותי.
"אוקיי, אני איתך." אמרתי. "תבחרי לי מה לשם."
–
השעה הייתה 23:00 בדיוק כשירדתי מהמונית.
הסתכלתי מסביבי. אוקווד פארק היה סגור וחשוך. נפש חיה לא עברה במקום ונהיה קר.
העברתי מבט על כל הסביבה שלי. הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה בילדות שלי. אני זוכרת שהיינו כאן בחופשה משפחתית ואבא שלי לקח אותי לכאן.
אני זוכרת את עצמי ברכבת ההרים יושבת בין אבא לאמא, אוחזת את הזרוע שלהם בחוזקה ולא משחררת.
זה קרה עוד בימים שהמשפחה שלנו הייתה שלמה ומאושרת. עכשיו בטח אבא לוקח את הילדה הקטנה החדשה שלו לכאן ושוכח ממני לגמרי.
הבטתי בשעון. השעה הייתה כבר 23:10 התחלתי להתייאש.
הרגשתי כאילו בעוד שנייה יצא מישהו מאיזה חור ויצחק על הבדיחה שנעשתה על חשבוני.
לפתע ראיתי דמות מתקרבת אליי. לא הצלחתי לזהות את הפנים.
הדמות התקרבה אליי עוד. פנס הרחוב לא הספיק כדי להאיר את פניה.
אני כל כך סקרנית לדעת מי זה.
לפתע הפנים התבהרו לי. אני לא מאמינה.

-הגרסא הישנה-

זאיין: לא יודע תשמע כול פעם שאני מסתכל עלייה אני מתאפק לא לנשק אותה…
רגע עם מי הוא מדבר ועל מי ובעצם מה זה אכפת לי? הוא ראה אותי ואמר
זאיין: טוב אני ידבר איתך אחר כך אחיי ביי..
אני: עם מי דיברת ?
זאיין: סתם עם מישהו
אני: אמממ אוקיי כולם פה בקניון ליד אתה רוצה ללכת?
זאיין: טוב
אני: יאאלה נזוז
הגענו לקניון ראיתי את אמנדה מפוצצת
אני: טוב אני נכנסת לחנות סם את באה איתי?
סם: בטח.. אממ תגידי מה היה עם תום?
אני: תום התעורר והוא דיבר איתי והוא אמר שהוא איתי וכאלה אנח לא רוצה להזכר בזה טוב
סם: טוב אז את קונה אתזה
אני: כן
אני יצאתי עם שמלה ושתיי ג'ינסיים קרועים אמנדה עם כול החנות אביה עם השמלה והנעליים וסם עם שתי גופיות ונעליים בדרך עברנו שתי מעריצות הם הצטלמו איתם והם חתמו להם ואחרי זה נכנסנו לבית קפה
אני: אביה תגידי זה רק אני או שלואי כול הזמן מסתכל עלייך? לחשתי לה
אביה: לא יודעת שמתי לב לזה תשמעי את לא מבינה מה קרה לי כשמדדתי את השמלה באתי להחליף אותה מישהו נכנס לתא.. אל תדאגי הייתי לבושה.. וכיסה לי את העיינים ואמר לי אם את רוצה לסעת מי אני תבואי בשמונה למקום הזה #%##% לבוא או לא?
אני: ברור שאת הולכת רגע עכשיו שש עכשיו הביתה… אממ טוב חברה אני ואביה הולכות נדבר מחר ביי
כולם: ביי
הגענו הביתה ואמרתי לה
אני: טוב עכשיו את הפה להתקלח
אביה: טוב טוב תירגעי אני הולכת
~נקודת מבט אביה ~
יצאתי מהמקלחת
אנג'ל: אוקיי נתחיל בבגדים איפה השמלה?
אני: כאן
אנגל: מעולה תלבשי אותה והעקביים?
אני: גם כאן
אנגל: נוו למה את מחכה תלבשי אותם !!
אני: טוב טוב
שמתי את השמלה
אנגל: וואו את מדהימה תעשי סיבוב שהעולם יראה והיא חיבקה אותי טוב מתחילים יש הרבה עבודה נתחיל בשיער
היא עשתה לי בחלק העליון מחליק ולמטה קצוות
אנגל: אווקי עכשיו האיפור
היא עשתה לי צללית בצבע כחול איילנר ריימל וכאלה
אנגל: תשמעי למרות שאני סוג של באדגירל ( ככה אומרים?כמו באדבוי ) ואני לא מתאפרת כול כך הרבה ואני לובשת לפעמיים גינסים קרועיים וכאלה אבל אני יודעת לאפר וכאלה דברים.. טוב נסיכה את מוכנה עכשיו רבע לשמונה תצאי עכשיו את מדהימה וכול דבר שקורה את מצלצלת אליי שמעת?!?
אני: כן המפקדת!
אנגל: בהצלחה מתוקה את מקסימה
אני: תודה
נכנסתי לאוטו הנסיעה הייתה בערך 15 שעה 20דקות ככה יצאתי מהאוטו וראיתי לונה פארק
והרגשתי ידיים חמימות עוטפות את מותניי
מישהו: תעצמי עיינים תתקדמי ותסמכי עליי…