רציחות בדשנא (כפר מצרי)

רציחות בדשנה

לפני חמש עשרה שנים הייתי אדם שונה מאשר אני היום.
הייתי סטודנט צעיר שלמדתי משפטים האוניברסיטה בקהיר. נבחרתי כיו"ר עד הסטודנטים הארצי. הצטיינתי בלימודי והמורים ניבאו לי עתיד משפטי מזהיר. כל חברי העריכו אותי ואהבו את מבטאי הכפרי המיוחד. למרות לימודי והשכלתי לא סבלתי את הבנות שלמדו יחד עם הבנים, היו משוחררות וחופשיות והתהלכו חצי ערומות. העדפתי יותר את בנות כפרי הצנועות שהלכו עטופות בגלימות השחורות וחיכו לשידוך בבעל שההורים יקבעו.
בשנת 1944 סיימתי את חוק לימודי וזכיתי בתעודת אסמכה לעריכת דין. בעיני רוחי ראיתי את עתידי למשך חמש עשרה השנים הבאות בצורה זו:
אחזור לכפרי,
אנשא לבת דודי שיועדה לי מיום שנולדה,
יהיו לי בנים ובנות,
אטפל בחמישים הדונמים שהורי יעדו לי, אשכיר אותם ואגבה דמי שכירות,
אפתח משרד לעריכת-דין. לא יחסרו לי לקוחות, רק הטפול בענייני בני משפחתי, משפחת "עשראן" שהיא המשפחה הגדולה ביותר בכפר, יספיק לי.
ואומנם חזרתי לכפר. נישאתי לבת דודי, נולדו לי שני בנים, גביתי דמי שכירות של 50 הדונמים ופתחתי משרד לעריכת דין בכפר. ידי היו מלאות עבודה. טפלתי בענייני משפחתי הענפה. היו לי לקוחות גם ממשפחת "פרגלי", המשפחה היריבה למשפחתי והשנייה בגודלה בכפר. כולם היו מרוצים מטיפולי המסור.
עלי לציין כי בכפר הולדתי "דשנה" לא טפלתי בעניינים אזרחיים. לא היו בעיות משפטיות בעניין רכוש או ממון. בעניינים אלה טפלו בעצמם ללא צורך בפניה לעורך-דין או לבתי-משפט.
כל התיקים בהם טפלתי היו פליליים. כולם דנו ברצח או בניסיון לרצח. המואשמים ברצח אינם פושעים. אינם מבצעים רצח במובן הפלילי. כולם נמנו עם הטובים ביותר מבין המשפחות המכובדות ביותר. כל מעשה הרצח היו על רקע של נקמת דם. בני הכפר דגלו בנקמת הדם ולא פנו בעניין זה לשלטונות החוק והמשפט. זה היה נוהג מקובל ומכובד.
אם למשל נרצח אדם ממשפחה מסוימת על ידי בן למשפחה אחרת, משפחת ההרוג חייבת לרצוח אדם ממשפחת הרוצח. אם לא עשו כן, הם יהיו בזויים ונדחים על ידי החברה. נקמת הדם חייבת להתקיים כדי לשמור על כבוד המשפחה.
עסקתי בעניינים אלה במשך שנים עד

למקרה הבא:
בכפר נערכה מסיבת חתונה של אחד מבני דודי, בן למשפחת עשראן. אחד מבני משפחת פרגלי ירה מספר יריות שמחה לכבוד החתן ואחד הכדורים פגע במקרה באחד מבני דודי שנפל ארצה ונפטר כעבור יומיים. דודי, שהיה המבוגר מכל בני משפחתי כנס את כל נכבדי המשפחה כדי לדון על התגובה. לא הוזמנתי לכנס המשפחתי הזה כיוון שהם ראו בי כזר ואינו שייך למשפחה וזאת עקב לימודי בקהיר ועקב מהות עיסוקי, עריכת דין וכיבוד החוק והמשפט. הגעתי לכנס במקרה ושמעתי את ההחלטה: יש להרוג אחד מבני משפחת פרגלי כתגובה וכנקמת דם. ניסיתי להתנגד. אמרתי כי רצח יוביל לרצח ושרשרת הרציחות לא תיפסק לעולם. כולם לעגו לי וניסו לגרש אותי מהכנס. פניתי לדודי:
"לא היה כאן רצח בכוונה תחילה,
זו היתה תאונה מצערת,
כל רצונו של הרוצח היה לשמח את החתן,
אין זה מצדיק גאולת דם".
דודי ענה:
"זה היה רצח וחייבים להגיב ברצח,
כך הוחלט וכך ייעשה".
ניסיתי שנית:
"נמסור את הרוצח למשטרה ובית הדין לגזור את דינו".
דודי נראה כנעלב וענה:
"השתגעת!!
איך אתה מעז לפנות למשטרה!
האם אין לנו גברים במשפחה?
אם אתה לא גבר אז יש עוד גברים במשפחה והם יגאלו את דמו של בן דודך!".
לא עברו חודשיים
ואחמד עבד אללה פרגלי נרצח כתגובה לרצח בן דודי.
כתגובה לכך, משפחת פרגלי רצחה בן דוד אחר שלי כתגובת נגד. וכך זה נמשך, רצח רדף רצח, גאולת דם רדפה גאולת דם. לא נראה סוף לרציחות ההדדיות. פניתי לדודי והתחננתי שיעשה סוף לרציחות האלה ושיערכו סולחה בין שתי המשפחות. דודי דחה את הצעת הסולחה בשאת-נפש. פניתי באמצעות אנשים שונים גם למשפחת פרגלי והצעתי את עריכת הסולחה. גם הם דחו את ההצעה ולא התייחסו אליה ברצינות.

היתה הפוגה של שנתיים. לא נרצח אף אחד וחשבתי שהעניין הסתיים וכי לא יהיו יותר רציחות בין שתי המשפחות. התור היה של משפחת פרגלי לנקום את נקמת הדם. הבא בתור היה דודי, המבוגר והמכובד מכל משפחתי. דודי לא פחד ולא הלך עם שומרי ראש. באחד הימים בהיותו ברכבת לקהיר, נורה ונהרג. בתגובה משפחתי החליטה כי ראש שבט פרגלי חייב לשלם בדמו כתמורה לרציחתו של דודי. ראש כפר ממשפחת פרגלי נרצח על ידי בן משפחתי.

התור כעת הוא של משפחת פרגלי לרצוח אחד מבני משפחתי!!
המועמד לרצח היה חייב להיות המבוגר והמכובד מבני-משפחתי.
האדם הזה הוא אני!!
אותי חשבו לרצוח !!
לא פחדתי!!
לא ברחתי!!
ניסיתי בכל הדרכים לעשות סוף לרציחות ההדדיות שבן שתי המשפחות. פניתי לגורמים שונים ובקשתי את התערבותם כדי לארגן סולחה. הצעתי להם הצעות שונות כגון:
ממון ואדמות,
בקשת סליחה ומחילה בפומבי,
ועוד הצעות מהצעות שונות.
הם דחו את הכול. היו מוכנים לא לרצוח רק לאחר קיום הטקסים המיוחדים.
אתם יודעים מה הם הטקסים המיחדים?
אינכם יודעים ולא תוכלו לנחש! על כן אספר לכם:

אני צריך לצאת מביתי כשהתכריכים על ראשי,
להלך ברחוב עם התכריכים ובלוית בני משפחתי,
להגיע את בית משפחת פרגלי במצב מביש זה
ולעמוד לשיפוטם.
להם תהיה הזכות הבלעדית להחליט על גורלי.
זו היתה הדרך היחידה כדי להפסיק את גל הרציחות.
בני משפחתי לעגו לי ולא הסכימו להשתתף בטקס משפיל זה.
אך אני לא ראיתי דרך אחרת לסיום הסכסוך והסכמתי לערוך את הטקס המשפיל שהוצע. הצלחתי לגייס אחדים מבני משפחתי כדי ללוות אותי לבית פרגלי. לאחרים נאלצתי לשלם כספים רבים.
קניתי תכריכים, הנחתי אותם על ראשי,
הלכתי ברחובות הכפר מלווה באחדים שיכולתי לגייס.
כל תושבי הכפר עמדו והביטו במתחרש ובצורה המבישה בה הלכתי. צעקו לי צעקות בוז והשליכו לעברי אבנים, ביצים ומיני דברים אחרים. הצעקות: "פחדן,
מוג לב,
בזוי
ומתועב"
הדהדו באוזני. לא הגבתי, לא פציתי את פי. המשכת ללכת לכיוון בית משפחת פרגלי. תקוותי הגדולה היתה שבמעשה זה אני מסיים את הסכסוך ואת הרציחות ההדדיות. לא היה אכפת לי שאני משלם מחיר כבד עבור מטרה זו. מחיר השפלתי והשפלת בני משפחתי.
הגעתי לבית פרגלי ועמדתי באמצע החצר כשראשי מושפל וחיכיתי לתגובה. כל מאות בני פרגלי הביטו אלי בבוז. היה שקט גמור. איש לא ענה לי. ראיתי רק את מבטיהם אלי. עמדתי מושפל ובזוי למשך שעה ארוכה והמתנתי לגזר דינם כפי שנאשם בבית משפט ממתין לגזר דינו. השעות עברו ולא היתה תגובה מצדם. לאחר המתנה מרוטת עצבים ראיתי את בכיר משפחת פרגלי מתקדם לעברי, נעמד מולי, ירק על האדמה בבוז מודגש והביטו אלי בזלזול, מבט המביע עליונות ואמר:
"סלחנו".
אמר זאת ופנה ללכת. נשארתי עומד ודמעות ירדו מעיניי. כל בני פרגלי עזבו. רווח לי למרות המחיר הכבד ששילמתי. הורדתי את התכריכים מעל לראשי וחזרתי הביתה מושפל ומוכה.
בטקס משפיל זה הפסקתי את מעשה הרצח בין שתי המשפחות. לא יהיו יותר רציחות עד למקרה נוסף, או תקרית אחרת. חזרתי למשרדי. ישבתי בחוסר מעש. איש לא התקרב אל המשרד. כל הלקוחות עזבו. חיכיתי מספר שבועות ואיש לא פנה אלי.
כל חברי או כל משחשבתי אותם לחברים נעלמו. כשראיתי אחד מהם ברחוב וברכתי אותו לשלום, לא הביט לעברי ולא החזיר לי בכרכה, ברח כפי שבורחים מאש!!
כשישבתי בבית-קפה לא רצו לשרת אותי. דחו וגרשו אותי בגסות. כל בני דודי, כל משפחתי הענפה הפקירו אותי ולא רצו כל מגע עמי. הרגשתי בודד ומנודה. הרגשתי זר ואני בין נכבדי משפחתי.
סבלתי בשקט וקיוותי שבבוא הזמן ישכחו את הביזיון ויחדשו את קשריהם עמי. אך הם לא סלחו! לא חזרו אלי!! נשארתי סגור בתוך ביתי!! לא העזתי לצאת לרחוב. הייתי שרוי בדיכאון עמוק והתחלתי לשתות משקאות חריפים ללא הפסקה. הילדים חזרו הביתה מבית הספר כשהם מוכים ומושפלים. לא רצו לצאת מהבית יותר. הייתי מביט את אשתי ורואה אותה בוכה בשקט. גם המשרתים לא רצו עבוד אצלנו יותר. כולם עזבו!! כולם הפקירו אותנו!!
אחד מבני דודי הגיע פתאום לביתי. פנה אלי באומרו:
"אני אישית מעריך את המעשה שעשית,
ומעריך אותך על אומץ לבך!
אך המשפחה החליטה כי עליך לעזוב את הכפר ולא לחזור אליו לעולם. הם החליטו כי אתה מנודה מהמשפחה כולה ואינך ראוי להחזיק בשם המכובד "עשראן". עליך לעזוב מחר בבקר, ואם לא אז אחד מבני המשפחה ירצח אותה ויגאל את המשפחה מההשפלה שהמטת עליה.
כך נודיתי!! כך גורשתי!! חזרתי לקהיר. פתחתי משרד, בניתי לי חיים חדשים וחברים חדשים. אך המשכתי לשתות ולהשתכר!!
והמשכתי לקוות שביום מהימים לכפרי!!
אחזור לדשנה.