זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 9

״על מה את לעזאזל מדברת?״ שאלה שובל. ״אין אפילו בן אדם אחד גדול מאיתנו שאני מכירה, שמוכן להסתכן ביציאה אל העולם החיצון!״
״אני מכירה.״ אמרתי. ״בואו איתי.״
אנחנו יוצאות מהדלת ומביטות על המסדרון. ״השטח פנוי,״ אני אומרת.
אני מעופפת במהירות לכיוון מחוז חפצי, שובל ואביה אחריי, מדי פעם שולחות זו בזו מבטים מבולבלים. אני נעצרת מול דלת מספר 99. אביה פולטת ״אה!״ קטן ואני דופקת על הדלת.
״פתוח,״ אמר קול מבפנים.
אני פותחת את הדלת. הילדה שחיפשתי יושבת על המיטה שלה, שותה, כרגיל, מילשקשייק בטעם תות. חצאית הג׳ינס שלה, שהיא כל כך גאה בה כי ככל הנראה נקרעה ממכנסיו של אדם אמיתי, לבושה עליה, ושיערה השחור פרוע. גם היום היא נעלה את נעלי המזל שלה, שאיתן, סיפרה לנו, התנשקה בפעם הראשונה. היא כבר בת 8 וחצי בשנות פיה (17 בשנות אדם), אז עברה הרבה בחייה. הראש המחודד שלה פונה אלינו ועיניה החומות מצטמצמות.
״מה את צריכה, ליליאן?״ שאלה ושתתה את המילקשייק שלה. ״עוד פעם עזרה עם בנים?׳
אביה צחקקה חזק, ואמרתי בשלווה, ״לא. אני רוצה שתעזרי לי במשהו אחר, משהו הרבה יותר מרגש מבנים.״
״יש דבר כזה?׳ שאלה מייבל והניחה את הכוס הריקה לצדה. ״אז אני בפנים.״
״טוב, אז חברה שלי, שובל-״ הצבעתי עליה, ״סיפרה לנו קצת על העולם החיצון, ומסתבר שבני האדם יודעים פחות או יותר על קיומנו.״ אני מחייכת כשהיא מזנקת על רגליה וכנפיה הזהובות מתעופפות בהיסטריה. ״לכן רצינו לשאול אותך אם את רוצה לבוא איתנו, איתי, עם אביה ועם שובל- לעצור אותם.״
״אני רוצה,״ היא אמרה. ״מאוד. אבל תיקחו בחשבון שיש לי דברים לטפל בהם, אני-״
״את מה?״ שאלתי. ״שוב ענייני בנים? שמענו עלייך. מדובר פה במשימת הצלה, ואנחנו צריכים כל עזרה שרק אפשר! וגם, את חיה פה לבד בלי ההורים שלך, כי את כל כך ׳עצמאית׳-״
״שקט, בלונדה.״ אמרה מייבל וחייכה. ״רק רציתי להגיד לך שיש לי דברים לטפל בהם, כמו לארוז את התיק.״
אביה ושובל מחייכות. ״אז תסכימי להצטרף?״ שאלתי. ״זה יהיה כל-כך מגניב!״
״ברור שכן,״ היא מחבקת אותי. ״אבל בואי נצרף רק עוד מישהי אחת..״
״קריסטל,״ אני ואביה אמרנו ביחד. ״אבל היא בקומה 24, וזו יכולה להיות בעיה לקרוא לה..״
״לא,״ פסקה מייבל. ״לא במשמרת שלי.״

היינו להוטות מאוד לשמוע את התכנית של מייבל. כי באותו לילה הלכנו לישון מוקדם והתעוררנו בשש ורבע.
״מייבל לא אוהבת שמעירים אותה מוקדם לפני שזה הכרחי,״ אמרתי אחרי שאביה הציעה שנלך להעיר אותה. ״אני מציעה שנחכה לה בחדר אוכל. יש שם מילקשייק, והיא תמיד מתרכזת יותר טוב כשיש לה מילקשייק.״
אביה צוחקת ואנחנו יורדות לקומת הקרקע ביחד עם אנשים עייפים משכונת האגוז. היום יום חמישי, אין לימודים, ולכן אנחנו מרשות לעצמו להתעכב על המנות קצת יותר מהרגיל. אנחנו נהנות במיוחד להסתובב בפיג׳מה בין המאכלים ולשים אותם בצלחת.
אני חוזרת לשולחן עם צלחת מלאה ביצי שפיריות מטוגנות, מאפה בצק עם צוף וכוס מיץ תפוזונים, כמו בכל בוקר מאז ומעולם. טוב, חוץ מהמאפים.
״מתי היא מגיעה?״ מתעצבנת שובל. ״עוד שנייה השערים לחדר אוכל נסגרים!״
״פחות משנייה,״ אומרת אביה כשאחד הגמדים שעובדים בבניין סוגר את השער. אבל משהו זהוב חוסם אותו..
״מייבל!״ אני קוראת ומתעופפת אל הגמד. ״תן לה להיכנס, בבקשה, אדוני-״
הגמד,מבוהל משתי הפיות שהתבייתו עליו פותח את השער לשנייה ופנימה נכנסת מייבל, מבולבלת לגמרי.
״מזל שהספקת!״ אני אומרת קצת בטינה בזמן שאני מחבקת אותה. ״עוד היית מאחרת!״
״סליחה, ליליאן.״ היא אמרה. ״יש מילקשייק?״
אני מצביעה על השולחן שבו יושבות אביה ושובל. מונח שם קנקן מלא במילקשייק וכמה כוסות. ״תודה!״ היא אומרת ועפה לשולחן, מפילה בדרכה כמה פיות. אני מגלגלת את עיניי בחיוך ומתעופפת אחריה.
״טעים.״ פוסקת מייבל אחרי שהיא טועמת קצת מהנוזל הורדרד והסמיך. ״חסר קצת סוכר..״
״אז מה התוכנית, מייבל?״ אני מתמקדת בעניין.
״חשבתי על רעיון גאוני,״ היא לוחשת. ״המורה שלי להתגוננות מפני שטפונות היא גם זו שמעצבת את הבגדים לפיות שגרות כאן. הרי לנו, לקומה הראשונה, יש ורוד וכחול. לקומה השנייה יש סגול ולבן. לשלישית תכלת ושחור וכן הלאה. לכל קומה יש שני צבעים משלה לחולצות.״
אנחנו מהנהנות במרץ.
״יש לה שקית ענקית עם כל הבגדים שהיא לוקחת איתה פעם בשבוע לשיעור,״ אמרה מייבל. ״אני פשוט אגנוב כמה.. ואז יחשבו שאנחנו מקומה 24. זה הכל.״
״את יודעת מה הצבעים של קומה 24?״ אני שואלת.
״האמת, לא,״ נאנחת מייבל. ״אבל יש דרך לגלות.״ היא מצביעה אל דלת הכניסה, איפה שעמד הגמד שחסם אותה קודם.
״איך הגמד הזה יודע את צבעי הקומות של 24?״
״לא הוא, מצחיקה,״ אומרת מייבל. ״תסתכלו ליד הדלת- הדף הענקי הזה. יש שם את הרשימה של זמני הארוחות של כל הקומות.״
היא צדקה- ליד הדלת היה דף בצבע שמנת, שעליו נכתבו דברים באותיות זעירות.
״אני אבדוק.״ אומרת אביה ומרחפת לכיוון הרשימות. למזלה הרב הגמד לא שם לב לדבר החשוד הזה. תוך כמה דקות היא חוזרת. ״לא ייאמן!״ היא כמעט צעקה. ״זמן הארוחות של 24 זה 11 וחצי בבוקר, ביחד עם קומות 10-25!״
״לא הגזמנו,״ מלמלתי.
״זה בטח בגלל ששלוש וחצי בצהריים זה זמן מאוד מאוחר לאכול ארוחת בוקר,״ אמרה אביה בחוכמה. ״הם בטח עושים פה איזה כישוף שיגדיל את החדר. תסתכלו על השטחים הענקיים האלה!״ אמרה והצביעה על השדות המכוסחים האלה, הריקים. ״השכונה שלנו היא השכונה הראשונה בעיר, ושכונת חרצית זו השכונה בקומה 9. אנחנו השכונות הכי גדולות, בערך 200 בכל שכונה. בגלל זה עושים את זה. האוכלוסיה שלהם זה.. מקסימום 90 פיות.״
״מאיפה את יודעת את כל זה?״ נדהמתי.
״זה כתוב על הדף ההוא שהלכתי לבדוק עכשיו,״ אמרה אביה ומשכה בכתפיה.
״לא אכפת לי מה הם עושים,״ אמרה מייבל. ״הדבר החשוב הוא שאנחנו צריכות להיות פה ב-11:20 לערך, כדי שלא נאחר.״
״אבל יראו אותנו!״ נאנחתי.
״זה בסדר.״ אמרה מייבל. ״נגיד שאנחנו יוצאות לטיול קטן בגני משחקים.״
״את מדהימה,״ אמרה שובל והביטה במייבל בעיניים גדולות. ״גאונה לגמרי.״
״הכל זה ההורים שלי,״ אמרה מייבל בחיוך. ״ועכשיו, קחו מילקשייק, ובואו נתכונן!״