סיפורי האנגרית
סליחה שזה ארוך -,-
להמשיך?

זה הקסם, כל הקסם- סיפור שלכם, פרק 7

סיפורי האנגרית 28/02/2013 1022 צפיות 2 תגובות
סליחה שזה ארוך -,-
להמשיך?

הבטתי מאחוריי וראיתי עגלה קטנה שהכילה בתוכה כמה אנשים. ״לכאן!״ קורא אחד מהם. אני ואמי מטפסות אל העגלה, ידי אוחזת היטב בידה, בידי השנייה הדפים והגחלילית על כתפי.
״לאן נוסעים?״ אני שואלת את הנהג ככל שאנחנו מתקדמים אל תוך העיר. ״הולכים לסדר מקום לכל הפיות חסרות-הבית.״ הוא עונה לי.
רציתי לבכות. עצוב שזה כבר נהיה ״חסרות-בית״.. מעניין מה קורה עכשיו עם פליסטיה, אביה, קריסטל, מייבל, ואפילו הולי חסרת הכנפיים..
בסופו של דבר אנחנו מגיעות למגדל רעוע שבנוי מלבני בטון. מסביבו יש מגן. היינו שמות גם, אבל רק לראש העיר מותר לבצע קסם כזה. למרבה הצער, היא עדיין לא עברה אצלנו.
״שכונת האגוז נמצאת בקומה הראשונה,״ אומר הנהג, וכולנו מתפרצים מתוך העגלה אל כניסת הבניין.
אני נכנסת לתוכו. גובהו, לדעתי, הוא כ-25 קומות, שמספיקים להכיל את כל ארץ הפיות, כמובן. הבנייה הזו היא בגובה של בית אנושי בעל 2 קומות. אני מחייכת קלות כשאנחנו מטפסות אל החדר שלנו, חדר מספר 74.
אני נכנסת לחדר ונשימתי נעתקת: 2 מיטות עץ קטנות, מדף לספרים, ארון, ודלת קטנה שהובילה לשירותים.
״ציוויליזציה!״ אני מחייכת עכשיו חיוך רחב ומניחה את הדפים על מדף הספרים. בארון יש כמה בגדים בצבע כחול וורוד (בנים ובנות), ופתק קטן.
״פיות ופיים יקרים,״ היה כתוב בו. ״מקום זה נועד לשמש אתכם כל הזמן שיידרש עד שישקמו את השכונה שלכם. יש לשמור על הניקיון במקום, כי אין לנו כאן מנקי חדרים.״
אני מביטה אל החדר ושמה לב לפיסת עלה פה, משהו קטן שם, אבל לא יותר מזה. ״הם בטח מנקים לפני שמגיעים לכאן,״ אמרה אמי בזמן ששטפה את פניה בכיור.
״לפניכם לוחות הזמנים המפורטים לארוחות:
קומה 1: שעה 06:30- ארוחת בוקר
12:30- ארוחת צהריים
18:30- ארוחת ערב
תוכלו לאכול רק עם השכנים שלכם. אין לצרף חברים משכונות אחרות או כיוצא באלה. לכל שאלה ניתן לפנות לדלפק הקבלה. שהייה מהנה!״
״שש וחצי?״ אני מעקמת את אפי. ״זה עוד שלוש שעות!״
״אז כדאי שנלך לישון,״ אמרה אמא שלי והניחה את הגחלילית על השולחן לידה.

בשעה שש ועשרים בבוקר אני קמה, והדבר הראשון שאני עושה הוא ללכת לחדר שבו אביה ישנה. איך יודעים איפה חברך לשכונה ישן? פשוט מאוד: אני גרה בבית מספר 74, ולכן מי שרוצה לדבר איתי יצטרך לבוא לחדר מספר 74. אם אני רוצה לדבר עם אביה, למשל, שגרה בשכונה שלי, אני יכולה ללכת לחדר 14, שם היא נמצאת. למרבה הצער, החברה היחידה שלי שגרה איתי בשכונה היא מייבל. קריסטל גרה בשכונת הנרקיס, פליסטיה גרה בשכונה קטנה שנקראת שכונת העץ, ושתי השכונות האלו נמצאות בקומה 24 ו-25.
אני דופקת על דלת מספר 14, ואותו פותחת אביה. ״היי, ליליאן!״ היא מחבקת אותי. שיערה השחור פרוע, והצמות בו קצת התפרקו. ״בואי,״ אמרה. ״אני בדיוק יורדת לארוחת הבוקר ביחד עם אימא שלי.״ אמה יצאה מהמקלחת, פיסת בד מכנס את ראשה ומייבשת את שיערה. ״אני ממש שמחה שאנחנו בקומה הראשונה״ חייכתי. ״אני מרחמת על פלי, היא צריכה לעלות במדרגות ולרדת כל הזמן!״
אביה צוחקת קלות. ״אני מניחה שזה מה שקורה כשאתה גר בשכונה רחוקה,״ היא אומרת ואומרת לאמה לבוא איתה. אמי בדיוק יורדת במדרגות, הגחלילית על כתפה.
״חשבתי שיהיה נחמד אם אביא אותה איתי,״ אמרה אימא. ״בואו נלך לאכול.״
אנחנו הולכות אל חדר האוכל, ושערי החדר נפתחות בפנינו. אני מחייכת ומצביעה על מאכלים שונים: ביצי שפיריות מטוגנות, מיץ תפוזונים, מאפה בצק ועוד רבים אחרים.
אנחנו לוקחות את האוכל שאנחנו רוצות, ומתיישבת בשולחן. אמי ואמה של אביה פותחות בשיחה לוהטת על חוסר האחריות של ראש העיר כלפי המגן ואני ואביה מעלת את נושא בית הספר.
״את רוצה שנלך לבדוק את העניין?״ אמרה אביה ונועצת את המזלגון שלה במאפה הבצק הממולא בצוף. ״אמרו שאפשר ללכת לדלפק הקבלה.״
אני קמה מהשולחן ביחד איתה ואנחנו הולכות לדלפק הקבלה. ״סליחה,״ אני שואלת במתיקות. ״אני וחברתי תוהות מה עם לימודי בית הספר.״ אני שומעת אותה מגחכת לצדי ודורכת על רגלה.
״אני אבדוק, מתוקה,״ אומרת הפיה ומעניינת במסמכים שלה. ״כן- קומה 1, הלימודים מתחילים בשמונה.״
״אני מעדיפה כבר להיות פליסטיה,״ התלוננתי. ״בטח הלימודים שלהם מתחילים בשתיים בצהריים וארוחות הערב בעשר בלילה!״
״אבל אנחנו יכולות לישון אחת אצל השנייה,״ אומרת אביה. ״והם לא ממש..״
״יש בזה משהו,״ אני צוחקת. ״זה בטח ממש מעייף לעלות את כל המדרגות האלה! אבל נהיה עם המון ילדים שאנחנו לא מכירים..״
בדיוק אז הודיעו בכריזה: ״פתקים עם זמני הלימודים של ילדיכם נתלו בחדריכם. אנא בדקו והגיעו בהתאם.״
אני ואביה עושות מירוץ עד לחדר מספר 14 וקוראות את הפתק שנתלה על הדלת.
״חה!״ צוחקת אביה. ״הלימודים של קומה עשרים וחמש מתחילים בשלוש!״
״שלנו מתחילים בשמונה, כמו שההיא אמרה,״ אני בודקת. ״וכל יום הם נמשכים עד.. גיל 6.. רגע- עד 13:30. ואין שעות לאחר הלימודים. ולמרבה שמחתם של הילדים, אין להם גנים.. יש חדרי משחקים מצומצמים מאוד, שלא חובה להגיע אליהם.״
אביה מניפה את אגרופה. ״כמה ימים אנחנו לומדים בשבוע?׳
״ארבעה,״ אני כמעט צוחקת.
״פחות שניים מהרגיל!״ אביה כמעט מתעופפת מאושר. ״וגם כתוב שאת האוכל לבית הספר אנחנו מכינים בעצמנו.״
״אז למה את מחכה?״ אני תופסת בידה. ״בואי נעוף!״


תגובות (2)

תמשיכיייי , מושלם !!

01/03/2013 01:22

לוב יו 3>
ממשיכה..

01/03/2013 01:54
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך