גופה לבנה – פרק 2

בשעה 11 וחצי בערב לקחתי את
הפנס שלי הכסוף שלי, פתחתי את החלון ויצאתי ממנו. התיישבתי על גג הרעפים האדום
שלנו כמו בכל ערב. עכשיו רק חיכיתי לאמילי.

לאחר כמה דקות ומספר מכוניות שעברו ברחוב האור בחדרה נדלק. עכשיו רואים את הווילון
החצי שקוף בצבע קרם וחלק מהחדר שלה.

החלון נפתח. אמילי יצאה בזהירות
כדי לא להפיל את העציץ שנמצא על אדן החלון. הפרח האהוב עליה נמצא שם, ורד אדום.

גם לה היה פנס, כמו תמיד. שלה היה בצבע תכלת. הצבע האהוב עליה.

היא התיישבה בחינניות על גג הרעפים השחור, כמו שרק היא יודעת. הוקסמתי כל פעם
מחדש, לא משנה כמה פעמים עשתה את זה. אחרי שהתיישבה היא חייכה אליי את החיוך המתוק
שלה והרגשתי את הלחיים שלי בוערות. למזלי היה בינינו מרחק מספיק גדול כדי שהיא לא
תשים לב לזה והחזרתי לה חיוך ביישני.

"אז איך עבר עלייך היום
שלך?" שאלה באיתותי מורס.

"כרגיל. ריב עם ההורים, לא משהו מיוחד.."

"מה הפעם?" שאלה. "שוב על המצב שלך בלימודים?"

"כן.."

"אוחח.." היא גילגלה עיניים. "מתי תתחיל להשקיע? אתה בכלל רוצה
להשקיע?"

"כן, אני רוצה, אבל לא יכול. אני פשוט לא מסוגל להתרכז.." עניתי.

"למה?"

"לא יודע.."

האמת היא שאני כן יודע. אני
עסוק כל הזמן במחשבות, מחשבות עליה. חושב עד כמה היא חמודה כשהיא צוחקת, מתוקה
כשהיא מתנדבת, מקסימה כשהיא מחייכת..

על השיעור בצבע חום המתולתל שלה שתמיד מריח כמו תות שדה, העיניים הירוקות שלה
בגוון של אבן הירקן.. חבל שלא הייתי יכול להגיד לה את כל זה.

"מה איתך? איך היה היום
שלך?" שאלתי אחרי כמה דקות של שתיקה.

"אתה יודע.. כרגיל. הגעתי הביתה עם אחותי והכנתי לנו ארוחת צהריים, עזרתי לה
קצת עם שיעורים הבית. אחרי זה עשיתי את שלי, עזרתי לאימא שלי עם ארוחת הערב והדחת
הכלים."

היא יכול להיות יותר מדהימה מזה?

"ומה עם בית הספר? קרה משהו מיוחד היום?" שאלתי.

"אממ… קיבלתי בחזרה את העבודה שלי בהיסטוריה.."

"וכמה קיבלת עליה?"

"94" אמרה בפרצוץ חמוץ, אף פעם לא אהבתי אותו.

"ומה רע בו?"

"קיוויתי לקבל יותר.."

"אהה, נכון, שכחתי. את פרפקציוניסטית כשזה מגיע לציונים." נדמה לי שהיא
הסמיקה טיפה כשאמרתי את זה.

ישבנו כמה דקות בשקט ואז היא
אמרה "טוב, נדמה לי שאלך לישון. הכרית קוראת לי." ונכנסה לחדר ושוב
נזהרה על העציץ.

נעמדתי גם אני כדי להיכנס לחדר שלי.

כשנכנסה היא חייכה אליי
ואמרה "לילה
טוב" לפני שסגרה את החלון. נמסתי מהחיוך וכמעט נפלתי. למזל תפסתי בדופן החלון
ברגע האחרון.

"לילה טוב." אמרתי וגם אני נכנסתי לחדר.

חבל שהשיחה נגמרה.
יכולתי לדבר איתה ככה עד הבוקר. גם אם לא היה לנו נושא לדבר אליו, יכולתי פשוט
לשבת שם שעות. לראות אותה היה מספיק בשבילי.