יומני היקר – פרק 2

"למה אתה עושה את זה ?" שאלתי את שון בזמן שהתנדנדנו.
לא הבטנו אחד על השנייה. למען האמת, הבטנו על הכל חוץ מעל אחת על השנייה.
"עושה מה?" הוא שאל בתמימות והסתכל על החול.
"אתה יודע מה. אתה הרצת אותי בן קצוות העיר בשביל להגיע לפארק שלא היית בו מגיל שבע. למה?" שאלתי שוב. למה כ"כ חשוב לי לדעת? הרי שון תמיד עושה לי דברים בכוונה. זה מה שהוא עושה. למה הפעם הזו כל-כך שונה?
"לא יודע" אמר והתחיל לבעוט בחול.
"אוקי" אמרתי וסיימתי את השיחה. לא היה לי כוח להתחיל ריב נוסף עם שון. אין לריבים האלה מטרה.
"לאן את הולכת?" שאל שון אחרי שקמתי מהנדנדה שלי.
"הביתה. מתחיל להחשיך ויש לי מחר בית ספר" אמרתי והתקדמתי לכיוון הכביש.
"ואת מתכוונת להשאיר אותי בפארק לבד?" שאל וקם מהנדנדה גם הוא.
"לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל כשאתה אומר את זה, זה נשמע כמו רעיון מעולה" אמרתי מתגרה והבטתי קדימה.

*נקודת מבט – שון*
כשג'ני שאלה למה הבאתי אותה לפה באמת לא ידעתי מה לענות. באמת לא הייתה סיבה למה לגרור אותה עיר שלמה ברגל. אני מניח שבשביל להיות איתה יותר זמן ביחד. לא?
טוב, זה העניין. מאז ומתמיד יש לי רגשות לג'ני אבל כנראה שאני פחדן מדי בשביל להגיד לה. במקום להגיד לה תמיד הייתי מכאיב לה בדרך כזו או אחרת. כנראה בגלל זה היא שונאת אותי עכשיו. אוח, אידיוט שון. אתה רואה למה זה גרם? הבחורה שאתה אוהב… זאת אומרת לא אוהב. או שכן אוהב? אני אוהב את ג'ני? לא יכול להיות. בכל מקרה, היא שונאת אותך.
"שון תזהר" שמעתי את קולה של ג'ני במעורפל ולאחר מכן הרגשתי משהו נתקע במצחי.
"אידיוט" שמעתי אותה ממלמלת ומתקדמת לעברי.
"איך אתה יכול לפספס עמוד שון. עמוד!" אמרה ועזרה לי לקום.
"זה כואב?" שאלה ונגעה במצחי. היד שלה כל-כך רכה וכל-כך נעימה.
"כן" אמרתי בקול חרישי ועיוותי את פני. זה באמת כאב.
"בוא" אמרה ומשכה בידי לפתע.
"לאן זה?" שאלתי, אבל לא עצרתי. נתתי לה לגרור אותי לאן שרצתה. זה לא באמת הפריע לי, כל עוד אני עם ג'ני.
"להשיג לך חומר מחטא ופלסטר. אתה מדמם" אמרה והמשיכה ללכת. פאק. מדמם? אני לא יכול להתמודד עם דם. זה עושה לי בחילות.
"זה כזה נורא?" שאלתי בהיסוס והפסקתי ללכת לרגע.
"לא, אבל צריך להגיע הביתה מהר. השמש מתחילה לשקוע" אמרה ומשכה בידי שוב. גורמת לי ללכת מהר יותר.

-בבית-
"אלוהים אדירים. שון מה קרה לך?" שאלה ג'ולי אמה של ג'ני כשנכנסנו הביתה.
"נתקעתי בעמוד" אמרתי ושפשפתי את מצחי. הכאב הלך, אבל הרגשתי את השריטות עם ידי.
"אוי ואבוי. בוא, אני אעזור לך" אמרה ומשכה את ידי משל ג'ני. רציתי לומר לה שתעזוב. שג'ני תטפל בי אבל הנחתי שג'ני לא כ"כ רוצה להישאר איתי הרבה זמן, אז נאלצתי להסכים.
"אני למעלה" שמעתי את קולה של ג'ני אומר וראיתי את דמותה עולה במדרגות.
ביי ג'ני.

*נקודת מבט – ג'ני*
אמא התנדבה לטפל בשון. לא התנגדתי כי אחרי הכל… אני לא רוצה להישאר עם מישהו ששונא אותי באותו מקום.
התקדמתי לכיוון המדף והוצאתי את היומן החוצה. הגיע הזמן לומר את המילים שהיה אסור לי לומר בקול.

-כותבת ביומן-
למה הוא חייב לעשות לי את זה? אני באמת רוצה לדעת.
כיף לו להריץ אותי עיר שלמה בלי סיבה ועוד להכחיש את זה? כנראה שכשאתה אידיוט אתה לא צריך סיבה לדברים כאלה. אני באמת מנסה לחשוב, איך חיי היו נראים בלי שון. אחחח… אילו חיים טובים אלה היו בטח. חיים בלי מריבות. בלי צעקות. בלי ילד קטן ומעצבן שכל מה שהוא רוצה זה להרגיז אותי. אולי אני אשלח אותו לקולומביה ? כן! ככה יהיה לי קצת שקט!
טוב- יאללה. מתחילים לחסוך כסף לכרטיס טיסה לקולומביה.
עכשיו לדברים שלא קשורים למועקה שנקראת שון ג'יימס.
מחר סוף סוף יש לי את הדייט עם מייק. אני לא מאמינה שהוא הציע לי לצאת איתו! אני יודעת שאני נשמעת פתטית ברגע זה. אבל אני מתנחמת בעובדה שאף אחד לא לעולם לא יקרא את מה שאני כותבת. בכל מקרה, איפה הייתי? הא כן. מחר הדייט עם מייק! אנחנו הולכים לקנות גלידה ואז לפארק.
נקווה שילך טוב (:
עד אז. לילה טוב :D

-בחיים-
סגרתי את היומן והתקדמתי לכיוון המדף כשלפתע שמעתי מישהו דופק בדלת.
"כן?" שאלתי והדלת נפתחה..
"אפשר לדבר?"