give your heart a break ~פרק 7~♥

“אנג’ל, את לא תאמיני,” היא אמרה בקול רועד. “זה תום. ה.. הוא התעורר.”
האוויר לא נכנס לריאותיי כשהמילים האלו נאמרו. הלב שלי החל לפעום בקצב משוגע.
"אנג'ל? את שומעת?" היא קראה לי שוב כדי להעיר אותי. אני הייתי המומה.
"כן, כן. אני מגיעה עכשיו." אספתי את התיק שלי מהרצפה וניתקתי. אפילו לא טרחתי לשמוע אם יש לה עוד משהו להגיד.
"אני חייבת ללכת," אמרתי לסם. בראש שלי אני מחשבת את זמן ההליכה. בהליכה מהירה ייקח לי רבע שעה להגיע אל הבית חולים. עשרים דקות לפני שיהיה חושך מוחלט ובדיוק לפני שנגמר זמן הביקורים.
"איך תלכי? לבד? מתחיל להחשיך," סם שאלה מודאגת.
"אני ממש חייבת. אל תדאגי, אני אסתדר." התחלתי להתקדם במהירות.
"רגע אנג'ל," זאין קרא לי. הסתובבתי אליו. "אני אלווה אותך." הוא הרים את התיק שלו מהרצפה ורץ אליי.
"נצטרך ללכת בקצב מהיר."
התחלנו ללכת.
לא עצרתי אפילו לשנייה.
הראש שלי מפוצץ במחשבות, מסוחרר מכל אחת שנכנסת אל ראשי.
כבר חודשים אני מדמיינת את הסיטואציה הזו, את השיחה הזאת שכל כך חיכיתי לה. פתאום זה כל כך כאן וכל כך אמיתי.
אני לא מאמינה שזה קורה.
זאין הדביק את צעדיי בריצה קלה. "אז מה הסיפור? לאן אנחנו הולכים כל כך מהר?" זאין שאל מנסה להדביק את קצב הליכתי המהיר.
"זה תום," אמרתי. "הוא התעורר."
"תום?" הוא שאל מבולבל. כמובן, למה שידע?
"תום הוא.. הוא סוג של אקס שלי." מלמלתי.. אני עדיין לא בדיוק יודעת איך להגדיר אותו. לפחות לא כרגע.
"סוג של? מה זאת אומרת סוג של?" הוא היה עוד יותר מבולבל.
"הוא האקס שלי.. פשוט הוא עדיין לא יודע את זה."
"אני לא מבין. אפשר את הסיפור המלא?"
"לפני כמה חודשים אני ותום היינו במסיבה של חברים של תום. תום גדול ממני בשנתיים. שתינו קצת יותר מדיי ועשינו קצת שטויות. הגענו למצב שהוא שכנע אותי שניסע באופנוע החדש שלו." קולי החל לרעוד כשהתמונות מציפות אותי מאותו לילה אבל הגוף שלי חדור מטרה- להגיע כמה שיותר מהר אליו.
"בהתחלה נסענו רק בחנייה, סיבובים קטנים. אחר כך בחוסר שיקול דעת של הרגע הוא הציע להסיע אותי הביתה. בדרך הייתה פנייה חדה והאופנוע החליק.
הנזק שלי היה קטן, אבל תום ריסק את העצמות שלו וקיבל מכה בראש שגרמה לו לאבד את ההכרה לכמה שעות שהפכו לחודשים." נשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה, מונעת ממני להעלות את הדמעות.
"אני מצטער," הוא אמר בשקט.
"מאז כמעט כל יום אני מגיעה אליו לבית חולים, מבלה אצלו לילות שלמים כדי להקל על אחותו ואמא שלו." זאין שתק. לא ציפיתי ממנו לתגובה, הרי מה הוא כבר יכול להגיד על מצב כזה?
הבטתי בשעון שעל פרק כף ידי. השעה 19:35. הגענו בזמן.
נכנסנו אל בית החולים ורצתי מהר לכיוון מעליות.
לחצתי על הכפתור של המעלית ולא קרה כלום. "נו קדימה!" לחצתי על הכפתור במהירות עוד כמה פעם, מצווה על המעלית להגיע.
"תירגעי אנג'ל," זאין אמר וכף ידו החמימה הונחה על כתפי, מנסה לאזן אותי. המעלית נפתחה ונכנסנו פנימה.
"אני פשוט מוטרדת. אני לא כל כך יודעת מה אומרים ואיך." הסברתי את הסיבה ללחץ שלי.
"יהיה בסדר, תתני לשיחה לזרום. אני בטוח שלשניכם יש מה לומר." המעלית נפתחה. הוא יצא ואני מיד אחריו.
"אני בטוחה שיהיה לו הרבה מה לומר אחרי שאני אעדכן אותו שנפרדנו." משכתי את שיערי לאחור, אוחזת בראשי בחוזקה. "אולי אני לא צריכה להיפרד ממנו? לפחות לא עכשיו." הלכתי מסביבי עם המחשבות. איך עושים את זה?
"אנג'ל רגע, תעצרי." זאין תפס אותי בזרועותיי ועצר אותי. "את חכמה ורגישה. רואים את זה עלייך. אני בטוח שאת תדעי איך ומה להגיד בצורה הנכונה." הוא איפס אותי. הייתי צריכה את זה . "אני גם יודע שהדבר האחרון שמגיע לו עכשיו זה שלא תהיי כנה איתו. כולם מחפשים אמת. גם אם היא כואבת." הוא צודק. אין לי ברירה אלא להתמודד עם זה. כואב כמה שיהיה.
נעמדתי אל מול הדלת ואחזתי בידית זמן רב. "אם אתה רוצה אתה יכול ללכת. זה ייקח זמן."
"זה בסדר. אני בינתיים כאן." הוא מחייך ונופח בי חיים.
פתחתי את הדלת.
זה אותו החדר שהתעוררתי ממנו היום. אותה הספה, אותה המיטה, אותו אגרטל פרחים שכבר הספיק לנבול בפינת החדר.
הכל אותו דבר רק הסיטואציה שונה.
תום שכב שם על המיטה כשאמא שלו ואחותו ישבו בכיסאות סביבו. כל אחת אחזה ביד אחרת שלו. לא רצו לעזוב אותו כדי שלא ילך להן שוב.
"אנג'ל!" הוא קרא בהתרגשות והתרומם למצב ישיבה. ראיתי את הסבל שלו בפעולה הזו.
הגוף שלו עדיין מחובר למכשירים, רק שהפעם המכשירים קצת פחות גדולים ומאיימים מהקודמים להם.
"אל תקום," חייכתי חיוך עצוב.
"מסתבר שאני שוכב כאן כבר כמה חודשים. קצת נמאס לי." הוא צחק.
נזכרתי כמה היה חסר לי הציניות שלו. לא משנה כמה המצב גרוע הוא יודע לשבור את הכול עם משפט אחד. זה בין הדברים שגרמו לי להתאהב בו. הקלילות הזאת, שמחת החיים. זה פשוט מדהים.
מצאתי את עצמי עומדת, מסתכלת עליו ומחייכת.
"בואי אלכס, נשאיר אותם לבד." אמא של תום אמרה. שתיהן קמו ויצאו מן החדר.
"הבנתי שהיית פה בכל לילה מאז התאונה." הוא אמר. התיישבתי על ידו.
ידו הקרה שהייתה מחוברת למכשירים וצינורות אחזה לפתע בידי.
שתי ידיי תופסות אותה חזק ומחממות אותה.
"השתדלתי.. פעם להיות איתך היה הרבה פחות משעמם." צחקקתי.
"בפעם הבאה שאני אהיה בקומה אני מבטיח להיות קצת יותר משעשע ." הוא צחק.
"אל תדבר ככה!" נתתי לו מכה קטנה בחזה.
"נו, אז מה פספסתי בחיים שלך?" הוא שאל, עובר לחצי ישיבה למולי.
"בית הספר נשאר אותו דבר, אני כמעט סולקת-" הוא קטע אותי והרצין את פניו.
"מה זאת אומרת כמעט סולקת?" כל כך התגעגעתי לדאגה הזו שלו, לאיך שהוא מגונן עליי.
"התאונה, כל מה שקרה, זה השפיע עליי מאוד. לראות את המוות מול העיניים ואז להתרחק ממנו זה מוציא אותך מאיזון לזמן קצר." אמרתי, נושמת בין משפט למשפט. "הציון שלי בפיזיקה לא ממש עניין אותי באותו שלב בחיים."
"אני מבין." הוא מלמל בעצב והשפיל את מבטו. עיניו כבו לרגע. תום הוא ספר פתוח עבורי. אני יודעת בדיוק מה המחשבות שעוברות לו בראש כרגע.
"תום. תסתכל עליי." הזזתי אותו מעט במיטתו והתיישבתי על ידו. ידי מלטפת את פניו בעדינות. מגע הזיפים שלו בידי עקצצו אותי בנעימות. משהו בכל הרגע הזה קסם לי. האגודל שלי מעביר את עצמו בעדינות על פניו דורש למחוק מעין דמעה דמיונית. ראיתי את העצב והאשמה בתוך עיניו." זה לא אשמתך. שום דבר ממה שקרה שם לא באשמתך." בקושי לחשתי.
"זו אשמתי אנג'ל. אני הייתי טיפש כל כך." הוא אמר ואצבעותיו התכנסו לאגרוף. "הייתי צריך לשמור עלייך. אסור היה לי לשתות. בטח שלא לקחת אותך באופנוע שלי." הוא הסיר את ידי מעל פניו.
"תום, זה לא היה בשליטתך. אני רציתי את זה באותה מידה כמוך. שתיתי בדיוק כמוך. ההחלטה הייתה גם בידי. אין לך שום קשר לעניין הזה. אתה שומע?"
הבטתי בעיניו ועקבתי אחרי כל תנועה של האישונים שלו, מוודא שאין זיק של חרטה בעיניו.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא חושב ככה על עצמו.
"התגעגעתי אלייך כל כך," הוא לחש בקול חנוק. עכשיו היד שלו נגעה בפניי.
הוא מעביר את האגודל שלו על פניי, מנסה להיזכר בתחושה שהייתה פעם.
העיניים שלי נצצו. הרגשתי שאם מישהו רק יבוא וילחץ על מתג בראש שלי נהר של דמעות יחל לזרום במורד לחיי.
היד שלו יורדת באיטיות אל צווארי והעיניים האפורות שלו סוקרות כל פרט.
לרגע האוויר שלי שוכח איך מגיעים אל הריאות, קצב הלב שלי מאיץ פעימה והגוף שלי קופא מהמגע שלו. מזכיר דברים אהובים וישנים.
הבטתי בו בשקט. אלו הרגעים היחידים שאני מסוגלת לסבול שקט בין שני אנשים.
הוא התקרב אליי והניח את שפתיו על שפתיי.
נפלתי לזה. התגעגעתי למגע של השפתיים שלו על שלי. זה היה כל כך חסר לי, התחושה הזו שאני אהובה על ידי מישהו. התחושה הזו שרק הוא נתן לי.
הנשיקה הייתה כל כך עדינה ומהוססת.
בעודי מנשקת אותו צד אחר בראש שלי התעורר. שמעתי שם את זאין אומר לי שמה שהוא מחפש עכשיו זה כנות ושאסור לי ליפול לרגש.
הנחתי את ידי על החזה שלו והרחקתי אותו ממני בעדינות כואבת.
הוא הביט בי בעיניים גדולות.
"א..אני מצטער. זה היה טיפשי מצדי לקפוץ עלייך ככה." הוא גמגם, נוגע בשפתיו הרטובות.
"אני כבר לא אותה אנג'ל שאתה זוכר. אני השתנתי בזמן הזה.." נשכתי את שפתי התחתונה והשפלתי מבט. "להיות איתך כאן לילה אחרי לילה, כמעט לאבד אותך הביא אותי לתובנות. אתה תצא מפה, אתה בטח תמצא עבודה ואחר כך תלך לקולג' שכל כך רצית להתקבל אליו. אני ואתה נהיה קילומטרים אחד מהשני. אני כרגע כאן, בבית הספר והצרה הכי גדולה שלי בחיים זה המבחן שיש לי שבוע הבא. אנחנו במקומות שונים כל כך כרגע בחיים." ניסיתי להסביר את עצמי.
"אני מבין אנג'ל. כואב לי. אבל אני מבין." הוא אמר בשקט.
אמא שלו ואלכס חזרו אל החדר. התרחקתי ממנו עוד קצת ועברתי למצב עמידה.
"האחות אמרה שזמן הביקורים עומד להיגמר." מאחוריהן נעמדה אחות שמגיעה כל לילה לבדוק מדדים. גם הפעם.
"אני אחזור לבקר." תפסתי את ידו בפעם האחרונה. הוא הביט בי בחיוך קטן.
ניתקתי את ידי מידו ויצאתי מהחדר.
הסערה שאני מרגישה לא נשארה בחדר אלא יצאה יחד איתי החוצה.
זאין עמד עם הגב אליי כשהוא הולך מצד אל הצד. ראיתי שהוא בשיחה.
"אחי, אני יודע איך זה נשמע," הוא אמר. קולו נשמע מעט מתוסכל. "אני יודע שזה לא באמת יכול לקרות ביום אחד, אבל זה מרגיש לי כל כך אחרת." הוא הסתובב במקומו וראה אותי מולו.
"אני חייב לנתק, נדבר." הוא אמר במהירות והחזיר את הנייד שלו אל הכיס האחורי שלו. "זה היה ליאם. הם בקניון עם הבנות. את רוצה להצטרף אליהם או לחתוך הביתה?" הוא שאל.
"אני מותשת. אני מעדיפה הביתה." שפשפתי את מצחי בתנועות מעגליות כדי להפחית את כאבי הראש שהחלו לפעום. יצאנו מבית החולים ושנינו עמדנו בחוץ, חיכינו למונית שתגיע ותאסוף אותי אל הבית.
"אז איך היה שם?" הוא שאל אחרי דקות ארוכות של שקט. נראה שלא העיז לשאול עד עכשיו.
"האמת לא פשוט בכלל. הוא שבור. אני מבינה אותו. אתה מתעורר לסיטואציה שונה ממה שאתה זוכר." אמרתי ונאנחתי. "הוא נישק אותי. לא הצלחתי לעצור את זה." המילים נפלטו ממני. לא ידעתי למה הרגשתי כל כך בנוח לשתף אותו. נשכתי את שפתי התחתונה, מונעת מארובת העין שלי להתמלא בדמעות.
"ומה עשית?" הופתעתי מהמבט הלא שופט שלו כלפיי.
"עצרתי את זה. זה הרגיש לי כל כך לא הוגן כלפיו. עם כמה שהתגעגעתי לזה, זה היה אנוכי מצדי אם הייתי ממשיכה עם זה."
"עשית את המעשה הנכון. יכאב לו קצת, אבל זה עדיף לו." הוא אמר בחיוך ומניח יד מנחמת על כתפי. הייתי כל כך צריכה את זה. הוא נתן לי הרגשה שהייתה כל כך נכונה עבורי ברגעים האלו.
המונית שהזמנתי התקרבה אלינו. ידיי מהדקות את המעיל שלי על גופי.
"זאין, לא אמרתי לך עדיין, אבל תודה." המונית נעצרה על ידינו. "אני מעריכה את זה שבאת איתי." חייכתי אליו, נכנסתי אל המונית ונסעתי הביתה.

-הגרסא הישנה-

אני: בוא
לקחתי את היד של זאיין משכתי אותו והתחלתי לרוץ
זאיין: למה אנחנו רצים?
אני: הוא התעורר
זאיין: מי ?
אני: לא חשוב אחר כך
לאחר חמש דקות הגענו לבית חולים
רצתי לכיוון הקבלה ושאלתי את הפקידה
אני: סליחה את יודעת איפה נמצא תום סוויט ?
פקידה: קומה חמישית חדר 546
אני: אוקיי תודה לך
רצתי לכיוון המעלית לחצתי על הקומה החמישית
אני: נו נו נו נו יותר מהר
זאיין: תירגעי הוא חיבק אותי
אני: אני מזה שמחה שאתה כאן איתי
זאיין: אחח מה היית עושה בלעדיי מסכנה רק לחשוב על זה
אני: אהה תודה לך באמת !!
זאיין: בכיף
המעלית נפתחה התחלתי ללכת במסדרון
אני: לא זה לא החדר שלו וזה גם לא אממ האא הנה חדר 546
נכנסתי לחדר ראיתי את תום עם אינפוזיה רציתי לבכות לא יכולתי לראות אותו ככה
תום: אנג'ל זאת את ? הוא לחש
אני: כן זאת אני תום אמרתי עם דמעות בעיניים
תום: איזה כיף לראות אותך כאן ידעתי שלא תעזבי אותי לבד
עוד שנייה התפוצצתי מרוב כאב ועצב
אני: איך אתה מרגיש ?
תום: יותר טוב כשאת כאן
אני: תום אני לא יכולה יותר אני צריכה אותך איתי אני נחלשת בלעדייך אני צריכה אותך איתי אני לא יכולה יותר עם הבריונים האלה
**סטופ**
לפני חודשיים שלושה חודשים אחרי התאונה ג'ון מכיתה י'ב התחיל איתי ואני דחיתי אותו ואז חברים שלו הבריונים החסרי חיים האלה התחילו להציק לי בהתחלה שמועות אחר כך קללות וחרמים ואחר כך מכות ביינתים הם הפסיקו אבל כול רגע הם יכולים להמשיך מזה אני פוחדת
**המשך**
תום: אבל את יודעת שאני תמיד איתך ?
אני: איך אתה איתי כשאתה כול היום במיטה הזאת בבית חולים הזה רחוק מימני ?! איך?!
תום: אני תמיד איתך פה והוא הצביע על הלב שלי
לא יכולתי יותר וחיבקתי אותו בכיתי הרבה כמו שלא בכיתי בחיים
תום: הנה קחי הוא הביא לי 2 מחברות פה תכתבי את הדברים הרעים והמציקים לך בחיים
ובשנייה תכתבי את הדברים שגרמו לך להיות מאושרת ושמחה את יכולה להתחיל מעכשיו..
אני: תודה לך תום אתה מדהים נישקתי אותו על הלחי
תום: הכול בשבילך ♥
רופאה: חמודה תוכלי לצאת אנחנו רוצים להזריק לו וויטמינים
אני: ביי תום :)
תום: להתראות …
~נקודת מבט לואי~