הדרך שבה מצאתי את עצמי

הקדמה:
היי קוראים לי טומי אני בת 14.5 עוד מעט עולה לכיתה ט'. יש לי חיים לא כל כך קלים, אמא ואבא גרושים :( אבא חי בלונדון ואני פה בת יחידה עם אמא שלי כאן בקליפורניה, החברות הכי טובות שלי הן דניאלה ורוני גם להן יש חיים לא הכי קלים, גם אם כל זה ציינתי שאני לא הכי מקובלת? ציינתי שאני חירשת? וכמו כל הבנות רוצה חבר…

פרק 1:
זה היה כמו כל יום חמישי, אמא שלי העירה אותי בשש (כמו כל יום) והזכירה לי (בשפת הסימנים) לשים את המכשיר שמיעה שלי ולא לשכוח לקחת את המטען שלו לבית הספר, שמתי את המכשיר צחצחתי שיניים התלבשתי, אכלתי ורצתי אל ההסעה שכרגיל כמעט אחרתי אליה. נכנסתי אל אוטובוס ההסעה התיישבתי מאחורי הנהג וקראתי ספר, כל המקובלים שעלו על ההסעה ישר קראו לי בשמות, כמו חננה, מגעילה, תולעת ספרים וכרגיל התעלמתי… בהתחלה זה היה קשה להתעלם מהם הם היו משליכים עלי אשפה ועושים לי פרצופים וצועקים עלי "את שומעת אותנו חירשת???" אבל כבר התרגלתי… פתאום הפלאפון שלי צלצל ראיתי שזאת דניאלה (דניאלה הייתה ג'ינג'ית גבוהה עם עיניים ירוקות מהממות!! אבל היא התביישה בהן בגלל זה היא לובשת כל הזמן שחור ומסתירה את הפנים שלה, בפעם הראשונה שראיתי אותה חשבתי שהיא ערפד) עניתי בשמחה לטלפון.
"דניאלה ?"
"איפה את טומי?"
"אני בהסעה"
"אני ורוני מחכות לך בכניסה לבצפר, עוד כמה זמן את מגיעה?"
"עוד 10 דקות"
"טוב נתראה בשער, ביי"
"ביי"
(דניאלה לא אוהבת לדבר הרבה, יש לנו שיחות קצרות בטלפון.)
פתאום, בן גרין עלה על האוטובוס (בן גרין זה הילד שאני מחבבת, אבל הוא אף פעם לא יתקרב אלי הוא אחד מהמקובלים המגעילים האלה למרות שהוא דווקא נחמד), "היי בן", "היי ילדה שאני לא מכיר", כמובן שהחברה שלו נעמה (אחת המגעילות!! אני דניאלה ורוני שונאות אותה, הילדה הכי מקובלת בבית הספר) מיד באה אליו ונשקה אותו, "אל תתייחס לגוש זבל הזה טוב חמודי?" בראש שלי הוצאתי לה לשון.
כשהגעתי לשער רוני ודניאלה רצו לכיווני והפילו אותי בטעות, "אופס סליחה" אמרה רוני (רוני הייתה נמוכה מאוד, שיער חום קצר ועיניים כחולות, החכמה מבין שלושתינו), "זה בסדר" עניתי, הן עזרו לי לקום, התקרבנו לכיוון הכיתה, כמו כל בוקר הן התחילו לשאול "מה נעמה עשתה לך הפעם, כרגיל פרצופים?" הנהנתי בראשי… לאחר שני שיעורי היסטוריה ארוכים ומעייפים, הוצאתי את התפוח שלי והתחלתי לאכול כמובן בשולחן הכי מרוחק בקפיטריה וקראתי ספר בו זמנית, רוני ישבה מימיני ודניאלה ממולי, דניאלה פתחה את השיחה "יואו מר רובינס חפר על האבירים האלה, אין כח אליהם והוא עוד רוצה שנעשה עליהם סיכום?! אין לי זמן, במיוחד כשאת אחות גדולה לחמישה אחים שקטנים ממך שעוד אני צריכה לאסוף אותם מבצפר, להאכיל אותם ולעזור להם בשיעורים עד שאבא חוזר הביתה שזה ממש מאוחר!" אמרה. רוני ישר הגיבה "אל תתאגי דנוש (ככה רוני קוראת לדניאלה לי הם קוראות טומוש ולרוני אנחנו קוראות רון רון) אני יבוא לעזור לך נמאס לי מהאח הגדול שלי הוא מציק לא כל הזמן אי אפשר ללמוד ככה… יש לך מזל טומוש את בת יחידה" לא ידעתי מה לומר פשוט הסתכלתי עליהן והתחלתי לבכות… רוני שאלה "מה קרה?", עניתי "לפחות לכן יש מישהו, אבא שלי עזב אותי כשהייתי קטנה כל מה שאני יודעת עליו זה שהוא גר בלונדון, אמא שלי בקושי בבית היא עובדת עד מאוחר כי דוד שלי שנפטר השאיר איכשהו אותנו בחובות! כל מי שיש לי זה אותכן ואת אמא שלי, חוץ מזה אני לבד כל הזמן.. החיים שקטים לי מדי.."אמרתי. הם ישר חבקו אותי, שמענו צעקות מאחורינו- הסתובבנו וראינו את נעמה והשפוטות שלה יובל והדר מאחוריה מחלקות הזמנות ליום ההולדת של נעמה, שכל הזמן נעצה בנו מבט של גועל. בסוף היום עליתי שוב על ההסעה וראיתי את יובל מתקרבת אלי, היא לחשה "קחי את ההזמנה הזאת יום ההולדת של נעמה זה בשבילך ובשביל רוני ודניאלה", יובל התרחקה והתחילה להצמד לנעמה שוב שצעקה עליה "איפה היית?! את והדר חייבות כל הזמן להיות לידי זה גורם לי להראות מקובלת יותר!!", מיד התקשרתי אל רוני ודניאלה:
"טומוש?"
"כן זאת אני, תקשיבו קבלתי הזמנה מיובל בשבילנו ליום ההולדת של נעמה, אני מרגישה שמשהו לא בסדר בהזמנה הזו.."
"כן, זה באמת מוזר למה שנעמה תזמין אותנו היא הרי מתעבת אותנו…"
"טוב אני לא הולכת.." הן ישר קטעו אותי, "גם אנחנו לא הולכות".
"חחח יופי"
"טוב טומוש אין לי סוללה" אמרה דניאלה נדבר איתך אחר כך." "טוב, ביי"
"ביי"
לאחר מכן קרה דבר מאוד מוזר… בן גרין התקשר אלי!! אומייגד!
עניתי… כל מה שהוא רצה ממני זה את השיעורי בית במתמטיקה, סתם שיחה מבאסת..
רצתי הביתה והופתעתי לראות מכתב ליד ארוחת הצהריים שלי, אכלתי את ארוחת הצהריים שלי, והתחלתי לקרוא את המכתב:
"טומי יקרה,
אני לא יודע איך להגיד את זה אבל אני שואל אותך אם את רוצה להיות איתי בקיץ, רק לתקופת נסיון כדי שאני אוכל להכיר אותך טוב יותר.. אני יודע שזה בא בהפתעה אבל רציתי שתדעי שלא עזבתי אותך ואת אמא שלך סתם, עזבתי כי סבא שלך ג'ון נהיה חולה בסרטן ישר כשנולדת והייתי חייב לטפל בו כי לא היה לו אף אחד, לפני כמה ימים הוא נפטר. וכרגע לי אין אף אחד לכן אני רוצה לחזור למשפחה שלי, אבל קודם כל אני רוצה לראות אותך בפעם הראשונה מאז גיל שלושה חודשים.
טומי את הדבר הכי יקר לי אני מקווה מאוד שתוכלי לבוא לבקר בקיץ, אני ישלם על הכרטיס טיסה יש עוד חודש עד לחופשה בבקשה אל תכעסי עלי, אם את רוצה לדבר איתי כתבתי את המספר טלפון שלי על המעטפה..
אוהב הכי בעולם, אבא."
נבהלתי מהמכתב כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה -אבא שלי רוצה לפגוש אותי? אחרי כל כך הרבה זמן? איך הוא יראה? הוא נחמד? הוא ישמח לראות אותי? הוא לא משקר לי? למה אמא כועסת עליו כל כך?-
הורדתי את המכשיר שמיעה שמתי אותו בהטענה והתחלתי לעשות שיעורים…. פתאום…