השינאה והנטירה

והנטירה

היה לי סיפור אהבה שהתחיל ונגמר כשהייתי סטודנט בחוג למשפטים באוניברסיטת קהיר.
הייתי אז בחור צעיר ומלא חיים. היו לי ערכים נעלים שדבקתי בהם.
אהבתי את כל האנשים וכולם אהבו אותי.
אהבתי את העניים ואהבתי את העשירים!
אהבתי את הגדולים ואהבתי את הקטנים!
האמנתי כי האנושות יכולה להתקיים רק עם אהבת הזולת!
שאפתי לשלמות והטפתי לאהבת הזולת אהבה נאמנה וללא תנאי!

אמונה שהתקיימה לפני שהכרתי את זינב, אחותו של חברי . כשהכרתי אותה וכשעיני נפגשו בעיניה, אהבתי אותה!
היתה יפה יופי מיוחד!
יופי שהיה מהול בכוח.
כוח רב עוצמה.
כוח רצון!
כוח שלא ניתן לעמוד בפניו!
כיוון שנראיתי חלש לעומתה נמשכתי אחרי כוחה!
זינב למדה שנה ראשונה בחוג לספרות ואומנות. נמשכתי אחריה, נפגשתי עמה בביתם ובאוניברסיטה. הרגשתי קרבה אליה ומחויבות. שכחתי כי גם אני סטודנט כמוה, הרגשתי שאני מבוגר ומחובתי להדריך אותה כפי שמורה מדריך את תלמידו.
היא נראתה רוגזת על כל העולם.
לא חייכה ולא צחקה.
התלוננה תמיד על כך שהיא ענייה
ושאין ביכולתה להגיע לרמה של יתר הסטודנטים.
חיפשה להתקוטט עם האנשים.
הביעה שנאה וקנאה כלפי כל העולם,
כולל אותי.
נהגה להתפרץ אלי:
"אתה לא שונה מיתר האנשים!
אתה עשיר ומנצל את העניים!".
אין זה נכון! לא הייתי עשיר ולא היה לי יותר מאשר היה לה. לא ניצלתי אחרים! לא שנאתי ולא קנאתי באף אחד. הייתי שבע רצון במה שיש לי ואהבתי את כל העולם, כל האנשים, כולל זינב.
זינב חיה עם אמה, סבתה ואחיה בדירה צנועה בבית שכלל ארבע דירות שסבה הוריש להם. הם השכירו שלוש דירות וגרו בדירה הרביעית. חיו משכר דירה של עשרים לירות לחדש. הוריה היו גרושים ואביה שלח להם דמי מזונות של חמש לירות לחדש. כך שהיתה להם הכנסה מקובלת על הדעת של עשרים וחמש לירות לחדש. הם לא היו עניים בכלל. הכנסתם עלתה על הממוצע של אלפי משפחות.
אך לזינב היתה ההרגשה של עוני!
הרגשת העוני שלה גברה ככל שההכנסה גדלה.
העוני הוא ההרגשה בעוני גם אם האדם לא היה עני באמת!
הפקיד שמשכורתו חמש עשרה לירות לחדש ירגיש יותר עני מפועל הייצור שחי על שמונה לירות לחדש. ההרגשה בעוני אינה נמדדת במידת העוני האמתי כי אם במידת רמת החיים שאדם שואף אליה.
זינב הרגישה כענייה ושנאה את כל העולם בשל הרגשה זו. לבה היה מלא בטינה, שנאה וקנאה! היא שנאה כל מכונית שנסעה לידה, שנאה כל בחורה שלבשה בגדים נאים, שנאה את משפחתה שלה והתלוננה על מר גורלה ועל היותה ענייה. הקנאה העבירה אותה על דעתה ומיררה את חייה.

למרות זאת אהבתי את זינב.
חשבתי לתומי כי התנהגותה המוזרה, רגשי הקנאה והשנאה יכולים לעבור לה אם אציע לה נישואין. לא עשיתי זאת כיוון שרציתי לסיים את חוק לימודי. המשיכה להתמרמר ולהתלונן על העוני שלה. ההכנסה של שערים וחמש לירות לחדש לא סיפקה אותה. החליטה לשפץ את הבית, להקטין את הדירות כך שיהיו לשמונה דירות קטנות במקום ארבעה מרווחות. שכר הדירה עלה בשמונה לירות לחדש. זינב שמחה בהכנסה הנוספת כשמחתו של היהודי שזכה בפרוטה. אך שמחה זו נעלמה כשהתברר לה כי החיים בדירה קטנה הפכו לבלתי נסבלים. לא היה מקום לזוז. הרהיטים נערמו בערמה אחת, לא היה מקום למיטות והמשפחה נאלצה לשכב על מזרונים שנפרשו על הרצפה בלילה.
הרגשתה בעוני גברה ויחד עמה גברו רגשות השנאה והקנאה.
לאחר מספר חדשים החליטה לנקות את המחסן שהיה בחצר. לשפץ אותו, לפתוח לו חלון ולהשכיר אותו בשכר של שתי לירות לחדש. את הינקיון והשיפוצים עשתה במו ידיה. לא רצתה לבזבז כסף ולכן לא הזמינה בעל מקצוע.

פעם בשעות הבוקר המוקדמות התקרבתי לביתה. שמעתי רעשים בחצר. נכנסתי ועמדתי ממול המחסן. ראיתי את זינב כשכולה מכוסה אבק וזיעה. היא עסקה בפינוי אשפה ופסולת חומרי בנין שנערמו במחסן. ניסיתי לעזור! החזקתי באבן גדולה וכבדה ורצתי עמה החוצה כדי לעזור, לזינב. התנפלה עלי והורידה את האבן מידי כשהיא צועקת:
תתרחק מכאן!!
עזוב את האבן!!
אל תרים שום דבר!!
אתה עלול ללכלך את בגדיך!!
אתה עשיר ומפונק,
זה לא מתאים לך!" .
הבטתי בפניה בעיון רב! ניסיתי למצוא בו דבר מה!! דבר שאבד!! ניסיתי לראות בפניה את צלם האדם!!
לא מצאתי בה את מה שחיפשתי!!
זרקתי את האבן ויצאתי החוצה!!
עם זאת אני עדיין אוהב אותה!
הייתי בטוח שאוכל לתת לה רוגע ושמחת חיים!
הייתי בטוח שאוכל להחזיר את צלם האדם לפניה!
הייתי בטוח שאדביק אותה באהבה לזולת שמלאה את לבי!!
הייתי בטוח שאצלח למחוק את רגשי השנאה והקנאה מלבה!
הצעתי לה נישואין!!
משפחתי התנגדה!! אבי רגז והחליט לנשל אותי מהירושה!
אמי בכתה וניסתה להניא אותי מצעד פזיז שימוטט את חיי!
חבריי זנחו אותי. כולם נידו אותי והתעלמו מקיומי!
בכל זאת נישאתי אותה לאישה!
במסיבת הנישואין הצנועה לא נוכח אף אחד ממשפחתי. היו רק קומץ קטן ממשפחתה. כשהוצאתי את הטבעת לאצבעה המושטת, שמעתי אותה אומרת:
"לא הייתי צריכה למהר להינשא לסטודנט שלא גמר את לימודיו ושאינו עובד, עכשיו יהיה לי עול נוסף בזה שאצטרך לפרנס גם אותך!".
הייתי המום ונדהם!!
רגזתי בפעם הראשונה בחיי!
משכתי את הטבעת מאצבעה בגסות!
לא האמנתי שאני מסוגל להיות גס ונרגז בצורה חריפה כזו!
הרגשתי בפעם הראשונה בחיי בשנאה!
שנאתי אותה כפי שהיא שנאה את העולם!
כשהטבעת מונחת בכיסי ואני עושה את דרכי החוצה ממסיבת הנישואין אמרתי בטון רוגז ומלא שנאה:
"אין צורך בחתונה הזו!
אני שונא אותך זינב!
אינך ראויה להיות אשתי!
אני שונא אותך!".
איני יודע מדוע עשיתי זאת!
איני יודע אם אהבתי אותה
או רק רציתי למחוק את הרגשת העוני שלה!
שנאתי רק את זינב!
וזינב לבדה!
המשכתי לאהוב את כל העולם,
את כל האנשים שנבראו בצלם אלוהים.
צלם אלוהים הוא צלם האדם!
לזינב לא היה צלם של אדם!
על כן שנאתי אותה!!