דמעות שחורות

עמדתי שוב מול המראה מנסה להבין מה לא בסדר.
זו אותו השער, בלונדיני גלי שתמיד נראה לא שייך , כאילו לא מתאים לגוף המוזר שלי.
אלה היו אתן העניים, שחורות כמו פחם. בדרך כלל אנשים נבהלו מהעניים שלי, אבל אני אוהבת אותן, הן עושות אותי שונה.
אלה אותם ריסים. הריסים שהחברות המעטות שלי כול כך קינאו בהם, הריסים המושלמים הן קוראות להם, לי זה נשמע טיפשי.
זה גם אותו הגוף.רזה, מאוד רזה, אבל לא יפה עלי.
הרגליים והידיים שלי ארוכות, ככה תמיד היו. הכול בי ארוך, ככה שאני נראת כאילו משהו מתח לי את הגוף.
לא הבנתי מה לא בסדר, לקח לי חמש דקות להבין.
העניים שלי היו בוחנות, זהירות, ובכלל הבעת הפנים שלי נראתה זהירה.
גם העמידה שלי נראתה לי שונה, בוגרת יותר, אחראית יותר.
זה הבהיל אותי, מעולם לא נראית אחראית, תמיד היתי שטותי כזאת מין ילדותית כמעט.
אמא שלי תמיד אמרה שאני מתנהגת כמו ילדה, גם שהקשבתי והיתי צייתנית היא אמרה שהמבט שלי ילדותי.
נשמתי נשימה ארוכה ויצאתי, משתדלת לא לחשוב יותר מדי על… הכול.

כבר היתי פה, הרבה פעמים, אבל עדיין נשמתי נפסקה כול פעם מחדש.
המקום הזה ענק, אפילו טיפה מפחיד, אבל אני אוהבת אותו, אני מרגישה כלפיו מין יראת כבוד, אפילו הערצה.
עכשיו כשידעתי שאולי זאת הפעם האחרונה שלי כאן, הרגשתי כאילו אני חייבת לגעת בכול דבר, להרגיש בידי את מגע המשי של השטיח המשתרע על הקיר, להעביר את אצבעותיי על גבי הקירות החלקים, הלבנים כמו דף חלק.
לא יכולתי שלא לשבת בפעם האחרונה על ריצפת העץ הקרה שמשום-מה תמיד חיממה אותי, למרות שהיא תמיד קפואה.

לא יכולתי לעצור את עצמי יותר.
התחלתי לחשוב.
כעסתי, קודם כול כעסתי.
עשיתי טעות, נפלתי, נכון זה לא בסדר, אבל לא צריך להעניש אותי ככה.
אני בסך הכול אנושית!!!
אז נפלתי, טעיתי, היו לי קשיים.
זה לא אומר שצריך להעניש אותי, לקחת לי הכול.
אם לא הינו נופלים לא הינו יודעים לקום.
אם לא הינו טועים לא הינו יכולים ללמוד.
אי אפשר ללמוד ללכת בלי ליפול.
אי אפשר לנסות בלי לטעות.
וזה לא שלא נלחמתי, עשיתי הכול בשביל שזה לא יקרה.
אבל בסוף נפלתי, מעדתי לשנייה.
ועכשיו אני לבד בעולם.
בגלל מעידה!!!
עכשיו כבר לא כעסתי.
נהייתי עצובה.
הדמעות השחורות שלי טפטפו על רצפת העץ.
תמיד היו לי דמעות שחורות, אף אחד לא יודע למה.
ישבתי שם שעות , עד שכאבו לי העיניים.
עד שכבר נגמרו לי הדמעות