Just For You – פרק 2.

***
כל הדרך חזרה פשוט מצאתי את עצמי חושבת על הנשיקה שלי ושל הארי, כיצד הוא שפך את הלב שלו בפניי על גבי הכורסה בצבע שמנת שלו ושל לואי ולאן זה הוביל.. נגעתי בשפתיי אשר הלפיסטיק כבר נשכח מהן, העברתי עליהן יד רועדת וכה שברירית..
אין כל סיכוי שבעולם שהארי סטיילס אוהב אותי.. הוא הרי אמר לי לפני זה שיש לו משהי אחרת בלב, התכווצתי ונשכתי את שפתי התחתונה.. נשמתי עמוק ופלטתי אנקת ייאוש, גרוני נחנק מגוש הדמעות והחור השחור והארור שבחזי רק נפער יותר ויותר, חשתי כיצד בטני נקשרת באלפי קשרים ואני קצרת כל נשימה.. כל סערות ידיי סמרו בעוז, לכל הרוחות, הנורא מכל קרא – הוא אינו אוהב אותי, זה רק היה משחק בשבילו! עובדה שהוא הצטער על כך ואמר "זו טעות.. עדיף שתלכי עכשיו"
אני נתתי לו להיכנס ללבי כמו שלא נתתי לאיש כל חיי.. הוא הגבר הכי יפהפייה ומתוק שאני אי פעם אכיר וארצה להכיר, תמיד כשאני לידו אני נמחקת ונחרבת עד עפר, קרביי בוערים ושריריי נמתחים בפעם אחת קורעת מורטת כל קצה עצבים.. לבי הולם בחוזקה.. והעיניים שלו מחלחלות לי כה עמוק..
לחיי להטו בעוז, לכל הרוחות – רק המחשבה עליו גורמת לי לפרפר במקומי.. להפוך לפקעת אחת של עצבים ושיכרון! וזו טעות, הוא טעות, הנשיקה הזו היא טעות, ההתאהבות הזו היא טעות..
ואז לפתע האירי הבלונדיני והנואש הזה נגלה לפניי, יושב על גבי המדרגות בסף דלתי.. גיחכתי, כל כך מפסידן כטבעו.
אך בחיוכי, בגיחוך, היה גם משהו במעט אפל.. כן, הצד הרע שבי, הביקוש העצום שלי מצד הגברים, היופי הנדיר שלי.. דרכי הפיתוי שגורמות לכל הגברים להתפרק על נשקי וליפול לזרועותיי, לפעמים אני גם נהנית מכך ונופלת רק כי אני חייבת.. אבל זה טוב.
זה טוב לי תחושת חוזקה וביטחון עצמי כה עצום, אני חשה כה נערצת ונאהבת, חשה שאני אצליח בחיי כל כך בזכות עצמי..
אבל תמיד, כיף לשחק בהם, וברגשותיהם. "מה אתה עושה כאן נייל?" שאלתי בכעס.
הוא יישר את מבטו וחיוכו המאיר והמתוק, לצד העיניים התכולות והעמוקות שלו שזהרו ונדמו כנקודת האור ליופי ולביטחון העצמי בחשכת הלילה. "קלואי, אני חייב לדבר אתך". הטיח בי בלחש.
התכווצתי, מעולם גבר לא בא ודבר אתי.. מה הוא רוצה עכשיו? אין לי כוח לנשיקות שלו, אין לי כוח לכלום. "מה אתה רוצה?!" שאלתי בתקיפות. כן, אני רעה.
הוא גלגל את עיניו וצחקק את הצחוק הכה ילדותי, עמוק וממכר.. השפלתי את פניי, יותר מידי חשיבה על הרגשות, לא טוב.. כמו הארי.
"אני רוצה לקחת אותך לאן שהו.. את מוכנה לבוא אתי?" שאל ונעמד, התקדם אליי בהליכה הגברית מורטת עצבים והכה מפתה הזו שלו שתמיד מצליחה ללהיט אותי מחדש.
"אין לי מצב רוח עכשיו, ביי". שמטתי זאת כדרך אגב, הוא חייב להבין שאני מנשקת גברים ככה סתם מטבעי, שאיני בקטע הקיטשי והדביק הזה של לבבות ופרחים – בגלל זה גם אני והארי מתאימים, אנו יכולים לשמח אחד את השני, לתת את הסיפוק של הקשר הכמעט מחייב בלי צפיות רומנטיות, אבל נייל.. הוא גבר שרק מוכן להשקיע, לפעמים במעט אין לו זמן אליי אבל בסופו של דבר.. הוא חכה לי במבול המקפיא עצמות הזה במשך.. מי יודע כמה זמן?! אבל לפי שערו הנוטף מים והרעד בגופו, אני משערת שהמון זמן.
הוא נשם עמוק. "את תמיד כל כך קשה אליי מותק.."
זקפתי גבה. "מותק?!" צחקתי. "לילה טוב נייל הורן".
"את לא יכולה לנשק אותי כל פעם מחדש ואז ללכת!" הוא לפתע הגביהה עליי את קולו ואחז במפרק ידי בחוזקה.
לא, לא, לא! אף אחד לא צועק עליי הורן. דחפתי אותו ממני בכוח. "אין לך כל זכות לדבר אליי בטון הזה מובן?!" צווחתי עליו. "ועכשיו עזוב אותי, אין לי באמת מצב רוח!"
רצתי לביתי, פתחתי במהירות וטרקתי את הדלת בחוזקה נועלת מאחוריי, הוא נקש על הדלת מספר נקישות, נשמתי במהירות על מנת להסדיר את נשמתי. "קלואי, בבקשה.." לחש.
"לך.." פלטתי בקול שבור וחנוק מדמעות.
"את בוכה?!" שאל לחוץ. "קלואי אני לא עוזב!" הפציר בי, שלוש מילים טעונות בכה המון הפתעה וצפייה.
נשמתי עמוק, שיט! ראו אותי בשעת משבר. מתחתי את צווארי בסיבוב ראש מהיר, עליתי לחדרי והחלפתי לפיג'מה הארנבונים הוורדרדה שלי עם מכנס מנומר שכלל לא קשור אך קצר במיוחד.
לפתע הרגשתי משהו מוטח בחלוני, במהירות רצתי לבדוק, סדק קטן.. ממה? פתחתי אותו לרווחה והנה אני רואה את נייל הורן עומד לו בגשם, מביט אליי מלמעלה. "בבקשה קלו, את חשובה לי..!" קרא בקול שבור.
אני בטוחה שכל אחת בעולם הייתה רוצה להיות שם, אבל לא אני. לא אחרי לב כזה, ביזשהו מקום בסתר לבי נייל חשוב לי.. ואיני רוצה לפגוע בו, איני רוצה לשבור לו את הלב ולשחק לו ברגשות, במיוחד לא אחרי הנשיקה שלי עם הארי – זה פשוט יותר מידי ולא מתאים, אפילו בשבילי!
אבל המראה שלו בגשם פשוט קורע אותי, לכל הרוחות אתך ועם היופי שלך! חשבתי לעצמי, רצתי למטה ופתחתי את הדלת לרווחה.
הוא רץ לבפנים, אחז במותניי ודחק אותי לקיר סוגר את הדלת במיומנות כבר מאחוריו.
"אני זקוק לך.." לחש.
בלעתי את רוקי. "ואני לך.." אמרתי בחצי קול נבוך, כי זה באמת נכון, למה?!

***

לעסתי את הקרואוסון שלי משתדלת לאכול בשקט, כולנו התיישבנו ביחד בבית הקפה, כל אחד אוכל את הארוחה שהוא הזמין.
התבוננתי באור, היא ישבה בשקט.. אכלה את החביתת ירק שלה בהשפלת ראש, כאילו והחביתה היא הדבר המעניין ביותר בכל העולם. נשמתי עמוק, הלוואי שהייתי יודע רק לרגע אחד וזעיר על מה היא חושבת, מה כואב לה במבט הפגוע, העצוב והקורע לב הזה שדבוק על פרצופה תמיד.. מה טורף את לבה המתענה וגורם לה תמיד לשמור על השקט ולחייך רק כשמרכים אותה.. אבל למרות הכול, נשמתי עמוק וחשתי כיצד קרביי בוערים.. זה כה מלהיט אותי ומושך אותי אליה.
כה מסקרן ומרתק אותי, לראות את העדינות והנשיות שלה, העצמאות והחוזק שטעונים בנערה הכה זעירה ויפהפייה הזו, הנערה שהייתי מוכן לתת לה את כל העולם במתנה, שאני רוצה לעשות הכול רק בשבילה, אילו ורק הייתה מחטיפה לכיווני מבט.. אבל לא, היא חייבת להסתכל על כל אחד אחר כאן מאשר עליי, לכל הרוחות, בבקשה, אני מתחנן – תסתכלי עליי, אני מתגעגע לעיניים החומות עם הניצוץ הירקרק כדשא טרי ורענן הזה שלך..
"בואו נכין ניסוי עם הקינוח!" קפץ נייל במקומי ואז הסמיק לכיוון קלואי שגלגלה את עיניה, ככה הוא רוצה להזיק אותה? אני אוהב אותו ואותה אבל.. לכל הרוחות, אני חייב לעזור לו בזה, או שהארי יעזור לו.. זקפתי גבה, הוא בעצמו מתוסבך.
"מקובל עליי!" קרא זאין באושר והחל לשפוך לתוך כוס הלימון שלו את כל תכולת הגלידת ווניל שלו.
"אתם כאלה תינוקיים". צחקק לואי.
"מה קרה יש לך חברה ופתאום אנחנו תינוקות?!" צחק הארי והצביע לכיוון ג'סיקה, אך בעיניו ראיתי שבמילים 'חברה' הוא עוצם אותן.. למה?! הוא אמור לשנוא אותה ולשמוח בשביל לואי, משום מה היא גם הגיבה כך אבל במהירות נשקה ללחיו של לואי, הם אחזו ידיים ונראו מאוהבים ללא כל דרך חזרה.
"חברים זה לא יפה.." מלמתי ונסתי להיראות טוב ליד אור, דבר שכלל לא הרשים אותה, היא גמרה רק חצי חביתה ואז הרחיקה את הצלחת ממנה, מה קורה לך מתוקה?
נייל זרק את כל המוס שוקולד שלו לבפנים והוסיף מלח ופלפל לבפנים. גלגלתי את עיניי כשהארי שפך את המלקשייק שלו לבפנים..
אור צחקקה מכך וזה מה שדחף אותי לרסק את העוגה שלי בפנים.
"אני רוצה לערבב!" קרא לואי וקפץ במקומו.
ג'סי צחקקה וחבטה בחזהו, הוא נשק נשיקה קטנה לשפתיה, לקח כף גדולה, הוסיף לבפנים קטשופ וחרדל והחל לערבב את התערובות הכה גועלית ומחליאה שהצלחנו להרוס מהדברים הטעימים ביותר שיש..
"מי מנסה ראשון?!" צחקה קלואי.
"לא אני!" מהרה אור להתרחק.. לא, תחזרי..
"ליאם קדימה ילד טוב!" הפציר בי נייל.
גלגלתי את עיניי. "שכחו מכך". פלטתי בארסיות.
"טוב, הארי, אני מצטער!" קרא לואי, אחז את הכוס עם העיסה הדביקה בידו והתקדם לכיוון הארי שיש ממולו, עיניו של הארי נפערו לרווחה והוא במהירות רץ מפיל את הכיסא מאחוריו. "לא תברח!" קרא הארי.
"תתחרחק ילד חולה!" הזהיר אותו הארי. "זה לא ייגמר טוב!"
אבל הוא לא שם לב ועף קדימה היישר למעבר לדלפק ולואי אחריו שופכים את המילקשייק על מוכרת צעירה בערך בגילנו.
כולנו עוד רגע פשוט בכינו מרוב צחוק, התבוננתי לכיוון אור, היא הצליחה להבליע חיוך.. נשכתי את שפתי התחתונה, קדימה.. תחייכי חיוך יותר גדול, זה מצחיק, כולם צוחקים, בצעי זאת.. בשבילי!
אבל היא רק יישרה את חצאיתה ואחזה בתיקה. "אני חייבת ללכת לעבודה, ג'ס, קלואי, אתן באות?" קראה אליהן.
הן נשמו עמוק בעייפות וג'סיקה התקדמה לכיוון לואי על מנת להיפרד ממנו, הוא באמת התרומם והתחמק מהמנהל החריף במיוחד.
"את כבר הולכת?" שאל בפרצוף עצוב.
היא חייכה. "רק לו המבט הזה לו.." היא מלמלה.
הוא בא לנשק אותה אך היא התרחקה. "עיסה גועלית!" הזהירה אותו.
היא גלגל את עיניה. "לעזאזל אתה!" הטיח ואחז במותניה ונשק לשפתיה בלהט, היא פרעה את ידיה בשערו ואחזה בו בחוזקה.. הוא העביר יד לאורך גבה ולאחר מכן רפרף ברצף נשיקות מצווארה לכיוון לחייה. "נתראה אחרי הצהריים?" שאל לבסוף, נשמתי עמוק, תודה באמת!
"מחכה לכך.." מלמלה.
"להתראות מכוערת". קרא אליה הארי וקרץ לה.
היא גלגלה את עיניה. "להתראות דביל!"
"הם בסוף יהיו ביחד.." פלטתי בלי חשיבה.
"מי?!" שאל זאין.
"הארי וג'סיקה.." מלמלתי. "וזה ישבור את קלואי".
עיניו של נייל נפערו לרווחה. "היא לא אוהבת אותו יותר!" מהר לומר.
"ואיך אתה בטוח בכך?" שאל אותו זאין במבט מתגרה.
נייל שתק וקשר את אצבעותיו האחת בשנייה, יצאנו החוצה לחכות להארי ולואי שישלמו גם את החשבון ולאחר מספר דקות הם יצאו, מחובקים וצוחקים.
"טוב, היום יש לנו יום חופשי, מה נעשה?" שאל הארי.
"עד ארבע וחצי אני פנוי!" מהר לואי לומר.
"כן, כי אז יש לו ג'סיקה מומנט". הקניט אותו זאין. "אולי נלך לסופר?" צחקק.
זקפתי גבה. "לסופר?"
כולם הנהנו.. רציתי למות, קובר את פניי בין זוג כפות ידיי ונטרף ממבוכה, לא שוב מחבואים עם שפים מההספקה של לואי, רק לא זה.

***
מרחתי את רוטב העגבניות על גבי הבצק הלבן, הרך והכה דק.. הייתי בטוחה שפניי הרבה יותר אדומות מהסומק העז שכבש אותי עוד אתמול מהנשיקה הזו, היינו כה קרובים.. כה שלמים, כגוף אחד, אהבתי את הנשיקה הזו.. כמו את הנשיקה של היום בבוקר, הצלחנו איכשהו להתנתק מהעולם ולאבד אחד בשני, חשתי כמוחזקת.. כצפה על פני התהום אך גם שוקעת, נאבדת וכושלת.. מתפוגגת ונמחקת עד עפר בין זרועותיו הכה אהובות, גבריות אשר משרות בי ביטחון..
שפכתי את הגבינה על פני הרוטב, ולפתע עיניי נקרעו לרווחה, אבל לא היה יותר מזה. לא היו את הניצוצות או את הלב הפועם והגוף הרועד, והיום.. בבוקר, לא יודעת למה.. אבל זה פשוט לא הרגיש לי נעים.. ככה להתנשק נשיקה כה אנטימית שכזו בפני כה המון אנשים.
התכווצתי, מה עובר עליי? מדוע אני מוכנה לסבול את כל הגיוניים של הארי כלפיי אבל לא יכולה לסבול נשיקה עם לואי? זה שפוי?!
הכנסתי את הפיצה לתנור. כלל לא.
"אז, את ולואי?" חייכה אליי קלואי.
התכווצתי במקומי וראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בכה המון פחדים ובלבול. "כן.." לחשתי.
"למה הכן הזה כל כך לא נשמע לי הגיוני?" זקפה את גבתה.
חייכתי אליה, לא שוב חקירה בנוסך קלואי.. אני חייבת להיראות בטוחה בעצמי. "אנחנו רק התחלנו לצאת.." מלמלתי.
"בחייך, את כבר אמורה לדעת שהוא אהובך עוד מהמבט הראשון, רגע – ולא ספרת לי על כך?" כעסה עליי ודחפה אותי במעט.
העברתי קצוות שער מרדנית למאחורי אוזני ורק רציתי ללכת ולחשוב על כך. "לא אהבתי אותו מההתחלה.. זה בסדר, החיים הם לא כמו בסרטים" קרצתי לה.
ושטפתי את ידיי בסבון ובמים.
"אני מצטערת שאני מעצבנת, פשוט.." היא נשמה עמוק. "דחו אותי". פלטה בקול חנוק וקרסה על גבי השולחן.
עיניי נקרעו לעבר וגל של רעד הכה בי בחוזקה. "לא נכון.." לחשתי. "באמת?!"
"כן, היית מאמינה? שפכתי את הלב שלי לפניו, הוא שפך את לבו לפניי, התנשקנו בלהט הרגע ואז הוא אמר לי שזו טעות.. יש יותר מביך מזה?!" כעסה.
במהירות חבקתי אותה בחוזקה, אני חייבת לעזור לה, בלעתי את רוקי, אבל כיצד אני עומדת לעשות את זה? "מי שזה לא יהיה.. הוא אינו יודע מה הוא מפסיד..את בחורה יפה שהכול מצליח לה, את לא צריכה לתת לגבר הזה את הסיפוק הארור ולשבור אותך! אל תוותרי, תשארי חזקה.. תראי לו שיותר טוב לך בלעדיו.." חייכתי אליה.
"ועכשיו גם עוד משהו רוצה אותי.. ואין לי בעיה לשחק בו, אבל כואב לי לעשות זאת.." היא מלמלה ומחתה דמעה בוגדנית בעיניה.
לא האמנתי, קלואי.. קלואי החברת ילדות ונפש שלי, בוכה? "קלואי, לא בבקשה, רק לא דמעות!" רק פעם אחת ראיתי אותה בוכה וזה קרה כשאביה מת.. מאז היא שמרה את כל הרגשות שלה בתוך תוכה ונהפכה לבחורה קרה וקשוחה בידיעה שבסופו של דבר, הכול הולך ונגמר ולכן עדיף לא להידבק בדבר, מתי היא כבר תקשיב לי ותבין שזה שאביה מת אין הדבר שגם יש לה זכות לפגוע באנשים אחרים שאוהבים אותה ורוצים לטובתה, לפרוק את מכאובה וצערה עליהם..
"קלואי, אז אולי תתני לו הזדמנות..? אני יודעת שאת עדיין שבורה ממות אביך אבל..-"
"אל תתחילי שוב עם ההרצאה הזו!" היא הזהירה אותי, נטרה ממקומה. "הרגע הדביק נגמר". הפצירה וחזרה לכיוון הדלפק.
לפתע שמענו דברים מוטחים בחוזקה על גבי הרצפה, רצנו לשם וראינו את אור שמסביבה כל הרטבים שפוכים על גבי הרצפה.. נשמתי עמוק, לא שוב.
היא נראתה קצרת נשימה. "לכו.." לחשה.
"מה קרה הפעם?" שאלנו ביחד ובדאגה, מה עובר עליה לכל הרוחות?!
"בבקשה.." לחשה. "אתן יודעות שאני לא אוהבת שהמון אנשים עליי.." מלמלה.
"את תסתדרי?" שאלתי בזהירות.
היא הנהנה וקלואי משכה בידי וגררה אותי לשירותים. "קלואי יש לנו משמרת!" קראתי בכעס.
"ששש.." היססה אותי. "אני חושבת שהיא מנהלת רומן.." התחילה.
צחקתי לה בפרצוף, אור? מנהלת רומן? היא הבן אדם הכי סגור ומפוצר בעולם, אני מעולם לא אבין את העבר שלה ואיני רוצה גם להבין אותו, הוא כל כך מלא בעצב וחולשה. "על מי?" לגלגתי.
"פעם אחת ראיתי שהבוס קרא לה והיא לא חזרה המון זמן.." הסבירה ונראתה במעט נבוכה. "ותמיד כשהיא רואה אותו היא מתחילה להילחץ, מסמיקה ומשפילה מבט.." המשיכה.
פערתי את פי וזה הכה והצליף בי בקור ובחוזקה, שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים ובטני נקשרה באלפי קשרים, הייתי קצרת נדימה ודמי נזל מפניי, לא.. מסכנה. "את חושבת שהוא.." לחשתי.
"הוא בטח דחף אותה על הקיר והכול נפל.. לא ראית איזו לחוצה היא הייתה?!"
"אז מה אנחנו הולכות לעשות?" שאלתי בדאגה.
היא התרחקה ונראתה מבולבלת. "כלום, מה כבר נוכל לעשות?"
"היא חברה שלנו והיא בצרה!" כעסתי עליה.
"אם זה היה באמת מפריע לה היא הייתה מתלוננת על כך.." משכה בכתפיה.
לא האמנתי למשמע אוזניי. "ואולי הוא מאיים עליה?!"
"אז נדבר עם ליאם.." לחשה. "הוא אוהב אותה.."
שחקתי באצבעות ידיי האחת בשנייה, תמיד כשאני שומעת את הלב שלו משהו מתלהט בתוכי, קרביי בוערים וגופי רועד. בלעתי את רוקי וגרני נצרב.. המסיבה מחודש שעבר.. המשקאות.. חדר המדרגות הקטן.. ידיי הזיעו וסערותיי סמרו בעוז.. ראשי קדח בחוזקה וחשתי כיצד אני קצרת נשימה..
"הכול בסדר?" שאלה בדאגה
"לא קל לשמוע זאת על חברה שלך, לא משנה.. בואי נחזור.." לחשתי.
כה המון סודות, כה המון טעויות, כה המון שאלות צפות ממש מעל ראשנו אבל אנחנו עיוורים ורק שוגים שוב ושוב,
כמו תמיד.