אהבה באמצע השיר… פרק 1
אי – שם במרתף מלוכלך אחד,המוזיקה נשמעת ברקע… המיקרופון ליד הפה, כבר מוכן לחימום. רק הראש נמצא במקום אחר. מקום טוב, מקום וורוד…
"איימי את פה?! למה את לא מתחילה לשיר?" קול מוכר לחשש מן העבר השני של האוזן שלי, שלא היה קבור עמוק בתוך האוזניות.
הרמתי אחת מהן וחייכתי אל מקס. "כן, כן, ברור… אני אתרכז יותר, מבטיחה!"
הוא הרים גבה, והתחיל לנגן שוב. המוזיקה העדינה שידיו יצרו… זה היה קסם שלא יכולתי לעמוד בפניו. הורדתי את המיקרופון, ולאט משכתי את האוזניות הענקיות ממני.
"אני… אני צריכה ללכת!" אמרתי במהירות תפסתי את התיק הגדול שלי, שהיה מונח לידי. מקס תפס חזק את ראשו.
"חכי רגע!" הוא צעק,"לאן את שוב הולכת?! לא עשינו חזרות כבר שבועיים איימי!"
הוא התחיל לקום לכיווני, עצבני כמו שבחיים לא ראיתי אותו.
"אתה זה שלא היית פה שבועיים! לא אני!" צרחתי עליו בחזרה, ואז כיסיתי את הפה שלי חזק. מה אמרתי? זאת לא אשמתו.. אוי לא!
"את יודעת שזאת לא הייתה אשמתי, ההורים שלי טסו והייתי חייב לבוא איתם. אבל… מה עובר עליך?!" הוא שאל.
הרגשתי דמעות מלוחות זולגות במורד לחיי. הפנתי לו את הגב. "שום… שום דבר שאמור לעניין אותך." עניתי לו בכעס ובעצב.
אני לא יודעת בעצמי מה עובר עלי. קודם, לפני שראיתי את מקס, הייתי כל כך רגועה. אבל ישר כשהגעתי לפה התחלתי להיות עצבנית. אולי משהו בו מעצבן אותי.
"אז, מקס, מה אתה רוצה לעשות?" שאל קווין, החבר השלישי בחבורה.
"לא יודע. נתקשר אולי לג'ימי?" הוא הציע. ג'ימי… אני שונאת את התינוקת הזאת! היא סתם שוויצרית מתנפחת שקוראת לעצמה "טום בוי" ומקס וקווין פשוט נמסים ממנה!
הלכתי בכעס לכיוון המדרגות לקומה העליונה כדי לצאת מהמרתף העלוב הזה. מקס ניסה לתפוס אותי, אבל הייתי יותר מידי מהירה בשבילו.
שיזמינו את ג'ימי, למה? מי אני? למה אותי אף אחד לא שואל?
יצאתי מהבית בכעס וטרקתי למקס את הדלת בפרצוף. שיתמודדו לבד!
לקחתי את המפתחות של האוטו ונכנסתי אליו. התנעתי וראיתי את מקס בחלון, מסתכל עלי. מה הוא עושה? למה הוא מסתכל עלי ככה?!
התנערתי מהמבט שלו. "רק שתדעי שאת יכולה לבוא מתי שאת רוצה- רק תשירי!" הוא צרח מהחלון.
לא הקשבתי לו והתרחקתי מהבית שלו.
אבל לא יכולתי להסיר ממנו את המבט. נשכתי את השפה חזק וניסיתי להתרכז ביציאה מהרחוב. מקס עדיין עמד בחלון.
אור פנסים חזק הבזיק בעיני. אוטו אחר התקדם לכיווני. אני מאבדת שליטה… "אההההההההה!" צרחתי, מנסה להתחמק מן הפגיעה.
הוא פגע. אני עפה, נוחתת ולא מרגישה כלום.
כבר מתתי?
האורות מטושטשים אבל אני יכולה לראות בטשטוש את תווי פניו המוכרים של מקס. הוא לא שכח אותי!
קול נפץ חזק נשמע. אני כבר נעלמת….
תגובות (4)
נשמע יפה, תמשיכי (=
תודה! :)
זה נשמע סיפור ממש מעניין. אני אישית לא ממש אוהבת סיפורי אהבה.. אבל זה באמת נשמע סיפור טוב.
את כותבת מעולה ומעבירה באופן ממש טוב את הרגשות של איימי. תמשיכי ככה :)
תודה רבה!!!
הוא לא רק על אהבה, גם על חברות וכל היחסים…