ללכת על ביצים

אני חיה את החיים שלי,
חיים מלאים, בהם כצפוי עליות וירידות פתלתלות והפתעות נעימות יותר ופחות.
אבל אני חיה גם את החיים שלה- בלי לבחור ובלי לרצות.
היא חלק ממני לטוב ולרע אף על פי שרוב הזמן איני יכולה להביט לטוב בעיניים ולזהותו.
היא אחותי.
להיות אחות של ילדה בעלת הפרעת קשב וריכוז זה חתיכת ג'וב.
זה לחיות בין סערה לסערה בחיפוש מתמיד אחר השקט,
זה לספוג אלימות אל תוך עצמך עד שאת מתפוצצת. מתפרקת.
אני צריכה להזכיר לעצמי כשאיני יכולה לשמוע את עצמי מרוב צעקות וטרור, שהיא בכל זאת חלק מהמשפחה.
לסלק את המחשבה הכואבת שמפלחת את לבי ללא רחם:
"אני שונאת אותה".
להיות אחות של ילדה כזאת, זה כאילו יש לך שתי אחיות שונות ומנוגדות.
אני מרגישה אותה קרועה וקורעת, פגועה ופוגעת.
יש בה מעין שתי דמויות – האחת רציונלית, נעימה, מתחשבת, עוזרת ורודפת צדק, שאותה היא מפגינה בבית הספר או ליד אורחים.
השנייה פרועה, נצלנית, רכושנית, פוגעת, גועלית. היא לא דופקת חשבון לאף אחד.
לא אכפת לה לרמוס אנשים שעמוק בפנים היא יודעת שהיא אוהבת- דווקא בהם היא מרשה לעצמה לפגוע.
הופעותיה של הדמות הזו הן בלתי נשכחות ותוצאותיה הרסניות.
להוריי יותר קל לסלוח במהירות ולהבליג, אך הפצעים שלי נותרים פתוחים ומדממים למשך זמן רב שלעתים נדמה כנצח.
אז אני פונה לחיים האחרים שלי. לחבריי. מנסה לשכוח.
בינתיים אני אמשיך ללכת על ביצים.
ללכת ולנסות לא לשבור,
וגם לא להישבר.