ממשיכה להאמין
אני נכנסת לחדר, מעיפה את שערי מאחורי ראשי, נשכבת על המיטה ומסתכלת על החדר שלי. הוא לא השתנה בכלל מאז כיתה ב׳. אותו טפט דבילי של פיות, קיר צהוב מחליא ודלת מלאה סימני מדבקות ממי שגר כאן, לפני שקנינו את הבית, ומדף זהב מלא בובות קטנות. הדלת האחורית הנקייה כוסתה בפוסטרים, המיטה הוחלפה במיטה גדולה יותר, וסט של ארון, שולחן ומדפים חדשים נקנו. אבל הזכרונות המכוערים מהחדר הישן עדיין נמצאים כאן. תמיד התביישתי בעובדה שיש לי חדר כזה תינוקי, כל פעם שילדים מהכיתה שלי באו לעשות כאן עבודה. תמיד אמרתי להם שהחדר מבולגן ומלא בגדים ואי אפשר לדרוך שם. אבל הם בכל זאת נכנסו. ואף שהם אמרו שזה חדר יפה, אני ידעתי בדיוק מה הם חושבים.
עוד דבר שהטריד את מנוחתי באשר לביקור של אורחים לא-רצויים בחדר שלי היא העובדה שהיו לי בובות. המון בובות. בובות קטנות כאלה של חיות, שתמיד הייתי מסדרת להם את הבית. היה להם מטבחון, ספה, מיטות, חדרי שינה, שמיכות, מקלחות וכל מה שצריך. דאגתי לאבזר אותם היטב.
אני, שכנה שלי ו2 חברות שלי, היו היחידות שהמשכנו לשחק בזה. אבל לאט-לאט החשק שלהן נעלם ומצאתי את עצמי באחד מימי החופש הגדול, משחקת בבובות הקטנות האלה. בעיקר אהבתי לעצב להם את הבית.
בכל אופן, היו לי גם הרבה בובות פרווה של ״וובקינז״, ובובות ממתי שהייתי תינוקת וכל מיני דברים שטותיים אחרים, כמו קופסאות תכשיטים מכוסות פרווה ורודה. חברה שלי פעם באה אליי ואמרתי לה: ״אני יודעת שהחדר שלי כזה מכוער, אבל זה מה יש.״ היא הביטה בי בעיניים גדולות ואמרה: ״את צוחקת? זה כזה מהמם!״ גם באותו יום היינו צריכות להכין לחברה שלי מתנת יומולדת והסכמתי לתרום כמה מהתכשיטים שלי. היא השתגעה עליהם. לא האשמתי אותה. היה לה חדר קטן, מיטה נפתחת ושולחן בגודל של שולחן-קפה.
אבל זה לא העיקר. את הבובות האלה העברתי למדף שלי, ושם הן נמצאות. אני מרגישה כאילו הן צופות בי ולפעמים אני גם מדברת איתן. אני מוצאת את עצמי מבקשת מהם סליחה כי אח שלי לכלך אותן בקטשופ, כמו שהוא עושה לשאר הדברים שלי. ברצינות, פעם הוא שפך את הקופסה של אוכל-הדגים שלי לתוך האקווריום. חצי מהכמות חוסלה, וכעסתי על אימא שלי שנתנה לו לעשות זאת. באותו יום תליתי שלט אזהרה בחדר.
מלבד זאת, כל פעם כשאני יוצאת מהבית, אני תמיד מדמיינת שאני שומעת לחשושים מכיוון החדר שלי. כאילו שהם מדברים ביניהם ומתכננים דברים. יש גם בובות למטה, ואני מדמיינת שהבובות בקומה הראשונה הם ״המרגלים״ של הבובות שלי. זה מצחיק אותי, לחשוב כך על הבובות הצבעוניות שלי.
אני מקווה שאם אאמין, יום אחד יקרה מה שקרה ב״צעצוע של סיפור״ והבובות שלי יתחילו לדבר אליי.
מחשבות מטומטמות.
תגובות (6)
זה מעניין..
ואת לא סתומה.
כדאי לבדוק את זה.
את תאומה שלי,
גם אני ממש, אבל ממש השקעתי במשחקים איתן, ו…תמיד טיפלתי איצן וישנתי איתן, ואם בובה נפלה מהארון או המדף, ההיתי משחקת בבית חולים,
ו..גם אני שומעת לחשושים וגם החדר שלי תינוקי ! ואנילא יכולה לזרוק כלום..
ותאומה ( מה עובר עלי ? ) שלי
למה סתומה?
לי גם יש מלא בובות חרסינה בחדר ואני לא מרשה לאף אחד לגעת בהם.
יש לך טפט של פיות?
אני גם רוצה…אוח…עכשו אני הילדותית..
את בכלל לא מטומטמת ואין לך מחשבות מטומטות השכל לתאר בדיוק מה שאת חשה כלפי החדר שלך ואני רוצה לומר לך כי את "אוהבת מאד מאד מאד " את החדר שלך, את הבובות שלך וכל מה שצברת במהלך החיים.
אל תתביישי לעולם בשום דבר ששייך לך או למשפחה שלך – כי אין מצב לרצות את הזרים ("חברות" !!!!) כי הן תמיד תמצאנה משהו לרכל – זו אינה הבעייה שלך זו הבעייה שלהן אני מקווה שתסכימי עם התגובה הארוכה שלי והיא תצחיק אותך כי : "חפרתי בלי סוף"
חג פורים שמח יש לי הצעה למה שתתחפשי " ל ב ו ב ה"
וואו, תודה לכן, עודדתן אותי בטירוף עכשיו! :-)
בקי- כבר התחפשתי אבל תודה על הרעיון.. חברה שלי התחפשה לבובה D:
ממש לא מטומתמת..