היה הייתה ילדה שהיה לה הכל

היה הייתה ילדה שהיה לה הכל.
התחלה של אגדה אתם לבטח חושבים- נכון.
הייתה לה משפחה אוהבת ותומכת אם כי לפעמים רועשת, היא ניחנה בכישרון רב והצליחה בכל אשר עשתה והיה לה ראש טוב על הכתפיים.
גם חברים היו לה. רבים.
אך למרות שהכול נראה ורוד ומבטיח, הרבתה הילדה לשכב במיטה ולהרהר.
לשאול את עצמה מה הטעם ללכת לביה"ס היום, מה כבר יהיה שונה?
מה מקומה בעולם הזה?
בין חבריה הרגישה כמו רוח רפאים, שומעת ולא נשמעת- חסרת השפעה על רוח הדברים.
הלהט שהשתקף מעיניה פעם כשבילתה עם אותם חברים נגוז ונעלם.
אולי בכל זאת שום דבר אינו מושלם.
זה לא שלא אהבה את חבריה או לא נהנתה בחברתם.
היא הרגישה שזקוקה היא למקום גדול יותר בקרבם, התייחסות גדולה יותר.
לעתים קרובות מצאה את עצמה נדחקת במסדרונות ביה"ס, מנסה להשתלב בשורת חברותיה הפוסעות בקו מושלם ומהונדס.
זאת לא אני, חשבה. ממש לא אני.
היא לא מוותרת ומנסה לבוא עם גישה חיובית, להתבטא ולהיראות.
בינתיים לא כ"כ הולך לה אף על פי שהיא ממשיכה לנסות.
לדבר עם חבריה על רגשותיה זוהי דרך הפעולה היחידה שעל הסף פוסלת כי בטוחה היא שזה לא יביא כלל תועלת.
המחשבות החמות שעוטפות אותה ברוך ושומרות עליה שלמה הן אלו על משפחתה, תחביביה וביתה.
אולי בעצם היא כן מאושרת, כי היא אכן אוהבת את עצמה ואת בני ביתה ונשארת אמיתית עם עצמה.
אולי זה לא מספיק.
לא מספיק. שתי מילים שמהדהדות בראשה ומנקרות בו.
שוכבת הילדה על המיטה אפרקדן וחושבת.
מעט בעצב, אך חיוכה נשאר איתן ועיקש מעטר את פניה.