פעולה חזקה- פרק ראשון

פרק ראשון- רפאל- פגישה מקרית
"שיט!" מלמלתי בכעס. ניערתי את מיכל התרסיס שוב, ושוב, ושוב. שומע את דבר המתכתי בפנים זז. כיוונתי את התרסיס בזהירות אל הקיר ולחצתי על המיכל, מעביר אותו על קוי המתאר של הציור. אבל במקום שיצא צבע לבן בוהק- צבע שאני דרך אגב שונא מאוד- התרסיס השמיע קול קטן של בלון שנפח את נשמתו. צמצמתי את עייני בכעס וניערתי עוד פעם את המיכל." אז אתה שונא אותי, נכון? תעבוד כבר! אחרת….." נשפתי אוויר החוצה בכעס.
זרקתי את מיכל התרסיס על הקיר, שואג בתסכול. התיישבתי על הרצפה הקרה ואחזתי בראשי בשתי ידי. מנענע אותו. כבר נואש מלנסות. יודע כבר זה חסר טעם. עצמתי את עייני. כובע הקסקט שלי נטה על צידו. נאנחתי. "תרגע" מלמלתי לעצמי "סתם עוד יצירה שלך שהלכה לטמיון". אבל לא רציתי להירגע. לא רציתי. זו תהיה הפעם המאה שאני עושה את זה. מצייר גרפיטי על קירות בית הספר, מקשקש תמונות וציורים, מילים. זו כבר סוג של העבודה שלי. זה היה חלק ממני. אבל עכשיו? בגלל תרסיס אחד? הכול יהרס! "יגלו שזה אני אם אני לא אסיים! וחנות התרסיסים כבר סגורה!" אני מלמל לעצמי בשקט ומזדקף בעדינות. נושם באיטיות. מנסה להירגע כמה שאפשר. מנסה להסביר לעצמי שאני אסתדר. שהכול יהיה בסדר. שאין בעיה. אני רק אקשקש בשני תרסיסי הצבע שנשארו לי וזהו. ולא יזהו שזה אני.
הוצאתי שקית אדומה מהכיס, הכנסתי אל תוכה את המיכל הלבן והשלכתי אותה הכי רחוק שאני יכול. כנראה זה נחת על איזו מכונית. אבל הכי חשוב- זה רחוק. לעולם לא ידעו שזה אני. אין ראיות. חייכתי. אז הכול הסתדר איך שהוא, מינימלית. לא יגלו שזה אני. ואת שאר המיכלים- אני אקח הביתה. את זה ספציפית אני זרקתי- כי הוא נגמר. ואם אזרוק אותו לפח הקרוב ידעו שזה מישהו מסודר. כמוני. זה יהיה איזה חוליגן. חייכתי. עכשיו יאשימו מישהו אחר. ואני אהיה שקט. לא אגיד דבר. אנחם אותו בליבי על כך שהואשם בפעם המאה.
אבל אני חייב לעשות את זה ככה. אני לא ארשה שיגלו שזה אני. מילים כאלו לא אמורות להיות קיימות באוצר המילים שלי בכלל! אבל אני אסתדר. נשמתי עמוק והרמתי את ראשי להסתכל על היצירה שלי. הרגשתי מין מערבולת בלב. מין הרגשה כזו של גאווה, מהולה בכאב. כאילו אני נקרע לשניים. שמח שאני עשיתי את זה. אבל גם עצוב. מאוכזב מעצמי. רואה שאני יכול לעשות הרבה יותר. אבל הייתי גאה. ציור של כשלושה מטרים נראה. מלאכית חצי ערומה שכבה על ענן, עייניה עצומות וריסיה עצומים. חיוך ענק פרוש על פניה. ואפה הקטן והישר כולו מכוסה בנמשים. היא הייתה יפהיפיה. נאנחתי. מעליה היה כתוב האדום, באותיות ענקיות בעלות קו מתאר שחור, אותיות בלון: "עכשיו היא מלאך בעננים, בגללכם. מספיק עם זה! תתחילו לחשוב חבורת ************!" קראתי את הכתובת וצחקקתי. לא יכולתי להאמין שאני כתבתי את זה. זה היה ממש מדהים בעייני. נאנחתי. הייתי גאה. תחושת העצב כמעט עברה.
התחלתי לאסוף את המיכלים מהרצפה, משאיר מינימום ראיות, לא משאיר אותן בכלל. מסתכל מסביב, השעה 11 בערב. נאנחתי. הכנסתי אותם אל תוך התיק הקטן שלי, תיק ירוק כחול, שנשאר על גבך בנוחיות. הדלקתי את הטלפון שלי, שמתי בו את "comatose" של סקילט, הגברתי על פול ווליום, הסטתי את כובע הקסקט בזווית נחמדה ושובבה, לקחתי את הסקייטבורד שלי, והתחלתי לנסוע לכיוון הבית, נהנה מבצלילים של השיר, מהמילים שאמרו- "i don't wonna live! i don't wonna breath!" מבין עד כמה זה נכון. בלי הציורים שלי, בלי ידיי… אין לי טעם לחיות.
בעודי נוסע, יכולתי לראות איך בבתים נדלק או נכבה אור. אצלי בבית- כבר כולם ישנים. לא אכפת להם שיצאתי מהבית, ועוד עם סקייטבורד שהוא לא שלי. נאנחתי. מעולם לא באמת הייתי חלק מהמשפחה הזו. תמיד הייתי צד אחר ושונה. בנאדם דו פרצופי, שבאמת רוצה להיות כזה.
באחד החלונות ראיתי משפחה יושבת, רואה טלווזיה, בוהה בה כאילו הדבר הכי חשוב בעולם יקרה בה. ומיד לאחר מכן אחד מהם קם והכל לקפוץ בחדר ביידים מורמות, צורח "גול!" כול כך חזק עד שאני שומע זאת ומתצמרר. לי בבית אין טלוויזיה. והעניין של המשפחה והשמחה והאיחוד אצלינו, הוא עד כדי כך מינימלי, עד כדי כך שאפילו זה לא מורגש.
אני נעצתי מבטים מסוקרנים,מרוקנים בחלונות, לא שם לב שאני שוב ושוב נוחת עם הסקייטבורד על האבנים המסכנות. לא שם לב שהשיר נגמר. ולא שם לב לאן אני נוסע. פתאום הרגשתי ריק וחלול. הרגשתי איך אני מתחיל ליפול, חסר משקל, אל האדמה. ואז ממשיך לנסוע.
כול כך רציתי משפחה. כול כך רציתי מישהו שיאהב אותי! אבל ביינתיים- אלו רק המורה לחשבון ומיכלי הספריי. אחרי עוד רגעי הזיות על משפחה אוהבת, הגעתי לסמטה החשוכה ,אחת מדרכי הקיצור האהובות עלי .החלטתי לצייר את המשפחה ההיא שישבה מרותקת לטלוויזיה בשארית הפחית שמצאתי בקרקעית התיק כדי להוציא את הכעס על המשפחה שלי ולהביא תקווה שאולי יום אחד תיהייה לי משפחה אחרת שתרצה אותי בתוכה ואכפתית כמו המשפחה שראיתי. ניגשתי אל קיר לבנים מעופש וניערתי את הספריי, שהיה בצבע שחור. ניערתי והתחלתי לצייר. לא היה לי אכפת אם יראו אותי או לא, לא היה לי אכפת אם זה יצא יפה או לא. הייתי חייב לפרוק איפה שהוא את הכעס. את הכאב ואת הרצון להיות קשוח. חזק, גדול, ענק וחשוב. אבל לא. הייתי עוד נמושה מסכנה. הייתי רק רפאל מייקלוב, בן 13
יללת חתול נשמעה מרחוק. אבל אני שקדתי על הציור. מזיע. מנסה להפוך את זה לדבר היכ יפה שעשיתי אי פעם. ועכשיו לא היה לי אכפת מראיות. רק ציירתי. מנקה את הראש. איבדתי תחושת זמן. ברגע שסיימתי, הרגשתי הקלה, הרגשתי נקי. הרגשתי- מדהים. סוף סוף הרגשה של בנאדם רגיל ונורמאלי.
"שש חתולי" שמעתי קול של ילדה. היא יצאה ממעמקי הסמטא. תחילה לא הבחנתי בה. רק המשכתי לצייר. מזיע ונהנה.
"רגע, מה אתה עושה?!" הילדה צרחה. הסתובבתי אליה, חיוך לועג על פני.
"מה הבעיה בזה שאני מצייר?"
"אתה מטורף!" היא צווחה. היא רצה לעברי, לקחה את תיקי ואת הסקייטבורד, בידה השנייה החזיקה בידה וגררה אותי אל פנים מהסמטה. הילדה הזו חזקה."זה ונדליזם חתיכת דפקט!" היא איימה לסטור לי, היא קרבה בעוצמה את ידה אל לחיי, ואז הורידה את היד. כאילו מפחדת. שמה לב למשהו. פנייה התרככו. היא הייתה מוכרת לי טיפה באותו הרגע. נעצתי בה מבט ארוך. עייניה הבהירות, הכחולות, היו חמימות, אבל הן הקפיאו אותי במקומי. שיערה היה קצר, עד לקו האזניים בערך, וקצוות שיערה השטני- בהיר, היו בצבע כחול זוהר בחושך, כאילו היא רוצה שיראו אותה. היא חייכה. היא החזיקה את החתול בידיה. חתול שחור, קטן, בעל עיינים כחולות כמו שלה. נרטעתי לאחור. רציתי לחזור הביתה… לא שזה בית. התעשתי והסתכלתי עלייה, בוחן אותה מלמעלה עד למטה, ואז, נעצתי מבט חם ורותח בעייניה.
"מי את בכלל להגיד לי מה זה ונדליזם!" אני יודעתי טוב מאוד מה זה. פניה של הילדה אורו. היא חייכה אליי ברוך. עייניה נראו מביהקות יותר, נוצצות יותר. חיוכה חשף שתי שורות של שיניים טיפה עקומות.אבל לבנבנות.
"סוף סוף! כמה חיפשתי אחריך! אתה הראשון שמצאתי במקום הזה" היא עזבה את התיק
ואת הסקייטבורד והניחה אותם בצד . "אתה מסכים שניפגש פה מחר באותה שעה?"
"כן "עניתי. לא היה לי מה להפסיד ,הרגשתי שהילדה הזאת, לא כמו כולם,היא היתה כמוני.
חיוך קטן עלה על שפתי בזמן שהיא התרחקה .רק באותו הרגע הבנתי שהשעה כמעט אחת לפנות בוקר. ומחר יש יום לימודים. עדיין לא התאוששתי מהילדה הזו. היא סחטה אותי. נחתתי על הרצפה הקרה. החולצה הקצרה והג'ינס שלי לא הגנו עליי מהקור הזה. רעדתי טיפה. נראה היה שכשהיא הייתה לידי, הקור עזב. ורק באותו הרגע קלטתי שהיא הייתה בסוודר. נאנחתי. העובדה שאני יושב על רצפה קרה לא בדיוק עזרה לי להתחמם.
קמתי, והתחלתי לסדר את מיכלי הספריי. מפחדת לנעוץ מבט בתמונה שציירתי. אבל הסתכלתי עלייה.
זה היה מציאותי להפליא. וכמעט יכולתי להאמין שזו באמת המשפחה שלי. הם היו יפים, בעלי מבט חם.
לא יכולתי שלא להבחין שהילדה שם, בציור- הייתה דומה יותר מידי לילדה שפגשתי לפני רגע. הסתכלתי עלייה ובחנתי אותה. מצמצם עייני ומסתכל. היא הייתה בדיוק אותה הילדה. אותם םגמים ואותו היופי. מאותו הדבר בדיוק.
לקחתי את הספריי האחרון שלא אספתי, שרטטתי חץ וכתבתי מעלייה "נפגש מחר, בשעה שמונה בערב, בקיר של רחוב דולצ'ין שלושים ותשע, סבבה?"
יום למחרת ראיתי שם תשובה "אוקיי",מרוססת בצבע כחול זוהר. כמו קצוות שיערה של הילדה.