פרק 4 לסיפור יאוי חסר שם אנשים אני מאוחזבת מקם רק שתדו

אם כן, שיזוקה חזר לכיתה שפוף לגמרי. נראה שהחיים לא מחייכים אליו, לפחות היום.
"מה יש לך, שיזוקה?" שאל קאי כששיזוקה חלף על פניו בדרכו למקומו בפינה השמאלית בשורה האחרונה של הכיתה.
"מה מה יש לי? תשאל אותי מה אין לי!" התבכיין שיזוקה.
"האמת שזה לא ממש מעניין אותי." השיב קאי והסב את ראשו לכיוון הלוח.
שיזוקה הציץ גם הוא ללוח אבל לא עמדה לפניו שום מורה. הוא זרק לקאי מבט משטמה והמשיך בדרכו האיטית למקומו.
"אכפת לך לזוז כבר?" שאלה מישהי בשם מינקו מאחוריו.
"לאן את ממהרת כל כך?" השיב לה שיזוקה בקול איטי להכעיס.
"זה לא עניינך!" השיבה מינקו החצופה הזאת.
"אה, כן, היא אחת שמנסה להיות שפוטה של סרינה בלא הצלחה. עכשיו היא מוכרחה להיות מגעילה אלי כדי להתחנף לסרינה." מלמל שיזוקה את מחשבותיו בקול.
"אוי, תשתוק! ותזוז כבר יא צב!" רטנה מינקו.
"צב? נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שאני שומע מישהו משתמש במילה הזאת בתור קללה, זה מעניין מאוד…"
"אם אתה לא מסוגל ללכת ולדבר בו זמנית למה שלא פשוט תשתוק?!" צעקה מינקו בזעם.
שיזוקה השתתק והמשיך להתקדם לאט כל כך עד שזה נראה כאילו הוא הולך אחורה.
בעצם, הוא באמת הלך אחורה.
"היי! אל תדרוך עלי!" קראה מינקו בבהלה והחלה לסגת לכיוון הלוח.
שיזוקה התעלם ואז חזר ללכת קדימה בקצב האיטי שהיה לו לפני שמינקו התחילה לדבר איתו.
"ואוו, עד שאתה זז!" קרא מישהו בשם קאנקן שהרגע נכנס לכיתה.
שיזוקה התעלם ממנו והמשיך להתקדם לאיטו, וקאנקן התעלם ממנו, הניח את כף ידו על השולחן של קאי, עשה סלטה כפולה ונחת בדיוק לפני שיזוקה.
עם הפנים לשיזוקה. החיוך על פניו היה מאושר למדי ולא תאם את מצב רוחו של שיזוקה כל כך עד שהתחשק לשיזוקה לתקוע לו אגרוף לתוך האף.
"היי, קאנקן, אתה חוסם את המעבר." מלמל שיזוקה במקום.
"מה יש לך, שיזוקה?" שאל קאנקן מבלי להסיר את החיוך המעצבן הזה.
שיזוקה זעף וניסה לעקוף את קאנקן. קאנקן לא אפשר לו לעשות זאת.
"אולי תתן לי לעקוף אותך לפחות?!" שאל שיזוקה.
"לא, עד שלא תענה לי לא תעבור!" השיב קאנקן, שנע בגמישות ושיווי משקל הולמים קפואריסט שכמותו.
שיזוקה הבין עד מהרה שאין לו ממש סיכוי לעקוף את קאנקן, כתפיו רפו והרוגז בעיניו התחלף בחזרה לתוגה עמומה.
"נו, מה קרה, שיזוקה?" שאל קאנקן בחביבות.
"זה לא עניינך." שיזוקה מלמל, ואז הפתיע את קאנקן בדחיפה בכתף. קאנקן הסתובב אינסטנקטיבית כדי לחמוק מהדחיפה ושיזוקה ניצל את ההזדמנות לחלוף על פניו ולהתמקם במקומו במהירות שעולה בהרבה על האיטיות בה נע קודם לכן.
קאנקן פלט צחקוק ופנה למקומו, ומינקו רטנה לעצמה ופנתה סופסוף למקומה.
המורה נכנסה לכיתה לפני שמינקו הספיקה הלתיישב ונעצה בה מבט מצמית כשאמרה: "מה זה כל הבלאגן הזה? למה בכל הפעמים שאני באה לכיתה הזאת תמיד יש כאן אנרלמוסיה שכזאת?!"
מינקו הסמיקה, כחכחה בגרונה ונעצה את עיניה ברצפה.
"שבו, תלמידים. יש לנו הרבה מה ללמוד היום!" אמרה המורה והניחה בחבטה את תיקה על שולחנה.
התלמידים מיהרו לשבת במקומם ולשלוף מחברות וכלי כתיבה.

"קודם הצלחת להתחמק ממני וגם המורה בדיוק הגיעה, אבל עכשיו אתה מוכרח לספר לי!" אמר קאנקן כשהשיג את טדי במסדרון בסוף היום.
"למה?" שאל שיזוקה.
"אני אכריח אותך." משך קאנקן בכתפיו.
"לא, התכוונתי, למה זה מעניין אותך בכלל?" שאל שיזוקה. הוא שוב ניסה להמשיך ללכת וקאנקן שוב לא נתן לו לעבור.
"אכפת לך שלפחות נתחיל לצאת מבית הספר בזמן שנדבר?" שאל שיזוקה ביאוש.
קאנקן משך בכתפיו והשניים התקדמו בשתיקה.
"נו, אז מה עובר עלייך?" שבר קאנקן את השתיקה ראשון.
"קודם תגיד לי למה זה מעניין אותך בכלל." השיב שיזוקה.
קאנקן התבונן במדרכה ואמר: "סתם ככה, אתה יודע, אני לא אוהב לראות אנשים עצובים."
"וחסרים אנשים עצובים בעולם?" תמה שיזוקה.
"לצערי לא, אבל היחיד מהם שאני מכיר נמצא כאן לידי." השיב קאנקן וחזר להתבונן בשיזוקה עם חיוכו הרחב וטוב הלב שהרגיז כל כך את שיזוקה על שפתיו.
"זה סתם… אתה יודע, העבודה המעצבנת הזאת בכלכלה, אני אמור לעבוד עם סרינה ונדמה לי שהיא די שונאת אותי." התחמק שיזוקה.
"לא נראה לי שזה הפריע לך כל כך קודם. לא. אתה נראית עצוב כזה רק מאז שחזרת מההפסקה ההיא." אמר קאנקן.
שיזוקה חדל פתאום ללכת. קאנקן עצר גם הוא כמה צעדים אחריו והתבונן בו בשאלה.
"טוב, אז גם אני לא קונה את מה שאמרת לי קודם עם האנשים העצובים. למה זה באמת מעניין אותך?" שאל שיזוקה בזרועות שלובות ועיניים מצומצמות בחשדנות.
"אה, אולי אתה רוצה ללמוד קצת קפוארה? אני בטוח שזה יעודד אותך." פלט קאנקן ושנראה חסר אונים פתאום.
"על מה אתה מקשקש? לא. לא ענית לי עדיין ואני בכלל מעדיף מוזיקה קלאסית." רטן שיזוקה.
"שקרן!" הופתע קאנקן.
"שום שקרן! אתה חושב שזה לא נורמלי שמישהו בגילך יאהב מוזיקה קלאסית וכן נורמלי שהוא יאהב מוזיקה ברזילאית קדומה או מה שזה לא יהיה?" תחקר שיזוקה.
"ל.. לא!… מה פתאום?!" קרא קאנקן בבלבול.
"יופי! אז נתפשר על ג'אז." הכריז שיזוקה, הניף את הכתפיה השניה של ילקוטו לכתפו הפנויה ופנה להמשיך ללכת.
"ראפ." אמר קאנקן שעדיין עמד במקום.
"מה ראפ?" שאל שיזוקה ונעצר שוב.
"אני מדבר על מקום מסויים." החל קאנקן להסביר.
"כן, כך חשבתי מהרגע שהצעתי לי ללמוד קפוארה. אתה מתכוון למועדון עם ראפ?" שאל שיזוקה.
"לימונדה ורודה."
שיזוקה החוויר.
"אני לא אלך לשם." הוא אמר עם שמץ של פחד בקולו.
"למה לא?" שאל קאנקן.
"ככה! זה לא משנה, לא אכפת לי לבוא אלייך או שאתה תבוא אלי ישר, בלי לעבור במועדון הזה בדרך. באמת." מיהר שיזוקה לומר.
"אוקיי… אבל אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? אתה לא רוצה אולי לעבור בשום מקום אחר בדרך? אולי במס-"
"-לא לא לא! אתה בטח גר באזור של הלימונדה, נכון? אז פשוט תבוא אלי וזהו!"
"-אבל-"
"-שום אבל, אם אתה רוצה להפגש איתי בכלל אז זה מה שתעשה." אמר שיזוקה בבהילות.
"טוב." הסכים קאנקן בעל כרחו.
השמש הנמיכה בין הבניינים והשמיים נצבעו באדום.
שיזוקה וקאנקן עוד עמדו שם לרגע והתבוננו זה בזה בשתיקה, אולי סוג של הפתעה, בזמן שצצליהם הלכו והתארכו.
ברגע הבא כל אחד מהם כבר רץ לביתו.