פרק 2 לסיפור היאוי חסר השם שלי תגיבו אני עבדתי על זה שבועיים $_$

סוף סוף קאנג'י הגיע הביתה.
איזה יום מגעיל עבר עליו.
גם לאכול דיו, גם לעשות מבחן במתמטיקה, גם להצטנן וגם להתנשק עם שיזורה. פיכס!
"אה, הוא בדיוק נכנס הביתה, רק רגע!" שמע קאנג'י את קולה של אמו.
"יש לך טלפון." היא אמרה לקאנג'י ומסרה לו את השפופרת האלחוטית. קאנג'י תפס אותה ביד ימין ואז קירב אותה לאזנו.
"מה קורה?" הוא מלמל ביובש.
"מה איתך? אתה נשמע כאילו עבר עליך יום נורא!" אמרה אניה מצידו השני של הקו.
"אניה! איזה כיף לשמוע אותך!" קרא קאנג'י באושר. כן, אין דבר בעולם שיכול לשמח אותו יותר מלקבל טלפון מאניה, אפילו היום שעבר עליו נראה פחות גרוע עכשיו.
"אז אתה לא חולה? אתה יכול להפגש איתי בקניון היום?" שאלה אניה.
"מה, את בעיר?" שאל קאנג'י, מאושר עוד יותר. אין דבר בעולם שיכול לשמח אותו יותר מלהפגש עם אניה.
"כן, אני אצל סבתא שלי. אז נפגש בשש, טוב?" אמרה אניה.
"בטח!" קרא קאנג'י באושר. גם כשאניה ניתקה, הוא ריחף לחדרו במבט מזוגג.
"מה קרה? זאת היתה אניה, נכון?" שאלה אמו מהמטבח.
"כן! אני אפגוש אותה היום!" קרא קאנג'י ופרץ בריקוד סטפס קטן.
אמו צחקה.
"בסדר, חמוד, לך תעשה שיעורים, אני תכף אקרא לך כשהאוכל יהיה מוכן."
קאנג'י רץ לחדרו בקריאות אושר ואז שלף את מחברת מתמטיקה ובהה בתרגילים במשך שלוש שניות.
קאנג'י טרק את מחברת המתמטיקה באושר (מבלי לפתור את התרגילים, כמובן) ורץ למטבח בקריאות אושר.
"אמא אמא! תפני את המחשב אני רוצה לדבר עם יוקי במסנג'ר!" אמר קאנג'י.
"חצוף קטן!" אמרה אמא שלו, אבל קמה מהמחשב שהיה במטבח ואז בדקה כמה זמן עוד נשאר למקרוגל לחמם את כדורי האורז הקפואים כדי שהאוכל יהיה מוכן.
מאז שאבא נעדר, הם אוכלים רק מזון קפוא לשעבר לאחר חימום במקרוגל.
"אהה הוא לא מחובר המניאק!" קרא קאנג'י ואז והתנתק מהמסנג'ר בעצמו ורץ לחדרו באושר.
"תחזור הנה, האוכל מוכן!" קראה אחריו אמו, והוא חזר.
"בעצם, לך תשטוף ידיים קודם." היא אמרה, והוא הלך לשטוף ידיים וחזר.
"יאללה, בוא נאכל." היא אמרה, והם מיד התנפלו על האוכל ואכלו אותו בידיים.
פשוט, כשאבא עזר את הבית הוא לקח איתו את כל הסכו"ם.
"אמא, למה אבא היה מוכרח לקחת איתו את כל הסכו"ם? לאן הוא הלך בכלל?" שאל קאנג'י.
"לא יודעת," היא שיקרה, "תהנה בקניון!" היא קראה אחריו.
קאנג'י מיהר להחליף את חולצת התלבושת בחולצה אחרת ואז רץ לבית של יוקי. השעה היתה חמש וחצי והוא רצה לאחר איחור אופנתי, וגם להשוויץ ליוקי שאניה התקשרה אליו.

קאנג'י צלצל בדלת ביתו של יוקי בתדירות של חמש צלצולים בשניה. יוקי פתח את הדלת כעבור שניה וחצי.
"יוקי! אתה מוכרח לשמו-" קאנג'י קטע את דבריו כשראה שאניה היתה שם, נצמדת, מחובקת ומחבקת את יוקי.
"אה, הפרעתי לכם?" שאל קאנג'י בצרידות ואז כיחכח בגרונו.
"מה פתאום? בוא, תכנס." אמר יוקי בקולו העייף הרגיל וזז (יחד עם אניה שהיתה תלויה עליו) מהדלת כדי לאפשר לקאנג'י לעבור.
קאנג'י נכנס פנימה ויוקי סגר את הדלת. אניה לא הרפתה ממנו גם אז.
"טוב, אז…" החל קאנג'י לדבר ואז התיישב על הספה. הוא מיד קם כי הוא התיישב על משהו רטוב. זה היה לבן.
"אה, זה… זה חלב." גמגמה אניה בזמן שפניה בהקו בארגמן.
"רוצה לשתות משהו?" שאל יוקי וצלע לעבר המטבח (קצת קשה ללכת כשאניה תלויה עליך).
"אה, לא, זה בסדר. נראה לי שאני אלך הביתה להחליף מכנסיים." אמר קאנג'י ופנה לצאת מהדלת.
"רק אל תשכח להגיע לקניון בשש!" קראה אחריו אניה, עדיין תלויה על יוקי.
"רק אל תצעקי לי באוזן." מלמל יוקי בקולו העייף.
קאנג'י טרק אחריו את הדלת ואז תהה איך הוא ילך ברחוב עם מכנסיים כאלה.
הוא החליט לרוץ.
למזלו, הבית של יוקי היה די קרוב לביתו שלו, וזה לא לקח לו הרבה זמן.
"קאנג'י? לא הלכת לקניון?" שאלה אמו כשפתח את הדלת. היא ישבה על הספה בסלון וצפתה בטלויזיה.
"אה, כן, אני רק צריך.. הממ.." קאנג'י רץ לחדר שלו.
"קאנג'י?" שאלה אמו כשהביטה בעקבותיו.
קאנג'י יצא מחדרו לבוש במכנסיים אחרים.
"אה, עוד לא גמרתי שיעורים, נראה לי שאני אשאר בבית היום." אמר קאנג'י.
"קאנג'י… מה קרה?" שאלה אמא שלו.
"שום דבר." הוא השיב, ונעל את דלת חדרו אחריו.