אני מאומצת…

יום שני 19.2.13
יומני היקר,
אני כותבת עכשיו את רגשותיי במחשב.
אני מרגישה שגופי מתרוקן מכל רגש שהוא אי פעם הרגיש. אני כבר לא מרגישה כאב או סבל, לא מרגישה אושר או אהבה.
הם שיקרו לי! איך הם יכלו לעשות לי את זה! אני כבר לא מאמינה להם יותר. הם, ההורים שלי שחשבתי שהם רק שלי, ושהם אוהבים אותי, שיקרו לי.
את מחברת היומן שלי כבר מזמן הנחתי בצד. לא דף ולא שתיים יכולים להכיל את הרגשות שאני מרגישה כעת. אני מסתכלת על הדפים, שספוגים מדמעות שלו מפסיקות לרדת, גם עכשיו.
נעלתי את דלת חדרי. אני נשענת עליה בגבי כשלרגליי המחשב הנייד שלי.
להגיד לך את האמת, היו פעמים שבמהלך חיי חשדתי בכך, בכך שאני מאומצת. כל פעם ששאלתי את הוריי על השורשים, הם לא רצו ממש לענות. עכשיו אני מבינה שזה בגלל שהם לא ידעו אותם.
למה הם לא סיפרו לי מההתחלה? למה אני צריכה לגלות את זה בטעות בזמן שהם רבים על אם זה היה נכון לאמץ אותי?
לא רציתי לגלות את זה ככה. אני זוכרת את המילים שהם הטיחו זה בזה…

"זו היתה טעות, אני אמרתי לך! היא לא מביאה שום תועלת למשפחה! היא בסך הכל ילדה עצלנית ומפונקת!"
"איך את יכולה להגיד את זה?! שכחת שאת בעצמך רצית תינוק, ועוד ילדה?! חיכינו חודשים בשביל הזדמנות לקבל אותה וככה את גומלת? "….
ה"שיחה" כמובן לא נגמרה אך לא יכולתי להקשיב יותר. רצתי לחדרי ושמעתי את אבא שלי קורא אחריי
"שיר, בבקשה תפתחי את הדלת….." לא שמעתי את המשך דבריו. הנחתי את ידי על אוזניי והקשבתי לפעימות ליבי.
למה? למה? למה?… זאת השאלה היחידה שהתרוצצה במוחי. שקלתי לפתוח את הדלת, באמת,
אבל אני לא חושבת שאני יכולה להתמודד עם מראה פניו של אבי.
הרגשתי דחיפה קלה בגבי. הדלת זזה. 'אבי בטח פרץ אותה..' חשבתי. 'הוא הרי מומחה בזה.'
זזתי הצידה כדי לאשר לדלת להיפתח. עדיין לא הסתכלתי על אבי אך ידעתי בוודאות שפניו וליבו שבורים. הוא תמיד אהב אותי, גם כשאמרתי לו שאני שונאת אותו. יכולתי לחוש במבט שנעץ בי, כאילו לא החליט אם להמשיך לאהוב אותי; לבסוף הרגשתי את ידיו נכרכות סביבי לחיבוק דוב, כמו שהוא בדרך כלל נוהג לעשות לי.
"אתה לא חייב להעמיד פנים יותר, אני אבין לגמרי אם תגיד לי שאתה לא אוהב אותי יותר ושכל זה היה משחק." אמרתי בקול נטול רגש אך רועד.
"זה לא היה משחק, שיר~שיר. אני באמת שמח שאימצנו אותך."
נשברתי. המילים הפשוטות האלה שלו שברו אותי. יכולתי להרגיש את כל הכנות שיש לו במילים האלה.
הסתובבתי עליו והסתכלתי על פניו שחייכו חיוך עדין ורפה. פתאום לא יכולתי להחזיק את זה יותר. טמנתי את ראשי בכתפו ובכיתי. הרגשתי שאני בוכה את כל הצער והכאב שהרגשתי, שאני בוכה החוצה את כל הרגשות שלי, הרגשות שמקום נעלמו לי.
שמעתי עוד קול בכי קטן וקצת מרוחק. ניחשתי שזאת בטח אימי, ששמעה מה קרה.
התנתקתי מזרועותיו של אבי וניגשתי אליה. היא ישבה על הרצפה והחזיקה את ראשה בין ידיה.
"די אמא, אל תבכי…" לא ידעתי איך לגמור את דבריי. מקודם הרגשתי כל כך הרבה כעס ושנאה להורים שלי, אך כשראיתי את אמי במצב הזה, ממש נשברתי בשנית…

'אז אני רוצה לגמור כאן יומן יקר שלי, אם כי ממילא אני לא חושבת שהצטרך אותך יותר. השלמתי עכשיו עם ההורים שלי.
אני זוכרת שאז אנחנו נשארנו ככה, מחובקים שלושתנו כשעל לחיינו זורמות דמעות ועל פנינו חיוכי צחוק ושמחה….'