באמת וכמו מבוגרים

אנחנו יושבים בבית קפה קטן בעיר. היום יפה, השמש זורחת, השמיים צלולים. השיער החום הבהיר שלך נראה היום טוב מתמיד, מבריק באור השמש. אנחנו יושבים בחוץ, לצד שולחן עץ אסתטי. אני מניחה את רגלי מעל השנייה. אני לובשת שמלה בצבע טורקיז ושרשרת זהובה. בנינו יש שתי צלחות קטנות עם עוגות גבינה ופירות יער. שתי כפיות כסופות מונחות ליד כל צלחת. אני מהרהרת ולא נוגעת בספל הקפה שלי, ואתה צוחק ומדבר בשטף. אם רק לרגע היית יכול לזכור, לזכור דבר פשוט – אומנם אנחנו כבר לא ילדים קטנים, אבל אנחנו לא מבוגרים. אנחנו לא יכולים לעשות כאלה דברים. אני לא מעזה להגיד לך את זה, בחיים לא אעז להגיד לך כזה דבר. ולמרות שאני לא כל כך אוהבת אותך, אני נורא רוצה שנהיה יחד. רק אם היית יכול לזכור שאנחנו לא מבוגרים.