הגיהנום

הגהנום

כשהייתי ילד קטן נהגתי לשבת עם אמי וחברותיה שדברו על בנות אחי שעדיין לא היו נשואות. הן דאגו דאגה רבה לגורל הבנות: מה יהיה על ההורים המסכנים? איזה גורל אכזר לבנות שלא מצאו שידוך!". אמי וחברותיה דברו על בנות אחי כאילו הן מתות ואין להן זכות לחיות ללא נישואין.
בשכונה שלנו יש שלוש אחיות לא נשואות. למרות שהמבוגרת עדיין לא הגיעה לגיל עשרים, כל השכונה דברה על גורלן המר ועל חוסר יכולתן למצוא שידוך. אמי היתה אומרת: "איזה גורל אכזר ואיזה אסון נפל בחלקם של ההורים? מסכנים!! כיצד יוכלו להביט בפני הבריות כשהבנות עדיין רווקות?".
אני כילד קטן מאוד חששתי לגורל הבנות הללו. הייתי אומר לעצמי: "אילו הייתי מבוגר יותר הייתי נושא את שלושתן לנשים וגואל אותן!".

כשהגעתי לגיל שש-עשרה הגיעה "רוחייה" עם משפחתה לגור בדירה הסמוכה לדירתנו. רוחייה היתה בת ארבע-עשרה. שנתיים צעירה ממני.
לא היתה יפה, אם לא לומר מכוערת. היה לה אף ארוך ומגושם , שפתיים עבות ויבשות, עיניים שקועות בחוריהן ושעליהם הרכיבה משקפי ראיה עבות. עצמותיה בלטו מכל חלקי גופה, במיוחד מפניה המכוערים שצבעם היה כצבע הבוץ השחור. היא היתה מגודלת, שמנה, גוון עורה היה תערובת של צבע בוץ, אינו שחור ואינו לבן. מן צבע דוחה שלא ניתן להגדירו. פניה היו מליאות בפצעים קטנים שירדו גם על צווארה ושאר חלקי גופה הגלויים.
מאוד כואב לי לתאר אותה בצורה זו, אך האמת היתה הרבה יותר גרועה. לא ניתן לתאר במלים את כיעורה הדוחה.
אמי כדרכה, אמרה: "אלוהים ישמור, איזה צורה משונה יש לבחורה הזו? מי בכלל יבקש את ידה מהוריה? מסכנים הוריה! בטח לא יצליחו למצוא לה חתן לעולם".

התעניינתי ברוחייה ודאגתי לה. התקרבתי אליה והפכנו להיות חברים טובים. הפסקנו לשחק עם כל הילדים האחרים והיינו תמיד משחקים יחד. רק אני ורוחייה. רוחייה התנהגה בפראות והתייחסה אלי בזלזול. רצתה להוכיח שהיא השולטת והיא הנותנת את הטון. נכנעתי אליה, לא מתוך חולשה, כי אם מתוך רגש רחמנות כלפיה וכלפי גורלה עקב כיעורה הבולט. לא שלחתי לעברה מבטים ארוכים וזאת כדי לא לתת לה את ההרגשה שאני מסתכל אל כיעורה. נהגתי עמה בעדינות רבה והשתדלתי לתת לה הרגשה טובה. השתדלתי להגביר את בטחונה בעצמה כדי שתאמין שאינה שונה מיתר הילדים.

פעם החזקתי בשבועון ועסקתי בקריאתו. היא חטפה אותו מידי קרבה אותו לעיניה קצרות הרואי, השבועון כמעט נגע באפה, והחלה לקרוא. לאחר מכן גם אני קרבתי את השבועון לעיני והתחלתי לקרוא כשאני אומר לה: "גם אני לא רואה טוב, גם לי יש בעיות ראיה, לא רק את, להרבה ילדים יש בעיות ראיה!!". עשיתי זאת כדי שלא תרגיש חריגה. עשיתי יותר מכך. התלוננתי בפני הורי שראייתי אינה תקינה, ערכו לי בדיקות מקיפות ונוכחו לדעת שהכל בסדר, אך המשכתי להתלונן עד שלא היתה להם ברירה ורכשו לי משקפי ראיה, הדומות למשקפיים של רוחייה. כל זאת כדי להשביע את רצונה וכדי שלא תרגיש חריגה.
חשבתי שהתעניינותי בה תגביר את בטחונה העצמי ולא תרגיש דחויה וחריגה. אני בחור צעיר ונאה, ממשפחה טובה ומכובדת. יש לנו הכנסה חודשית נאה ורכוש רב. אני בחור משכיל ומחונך שמיטב הבחורות חולמות להיות במחיצתו. אך ככל שהתנהגתי טוב יותר, ככל שהתקרבתי אליה והבעתי הערצה והתפעלות מכושרה הגיבה בגסות גדולה יותר. נהגה להתנפל עלי בצעקות ובקללות, מכנה אותי בשמות ומטיחה בי האשמות והשמצות. לא פעם אף העזה לפגוע בי פיזית והכתה אותי מכות נמרצות בכל חלקי גופי. לא הגבתי. סבלתי את ההשפלה וניסיתי להרגיע אותה. הרגשתי מחויבות כלפיה. חשבתי שאם אנתק את קשרי עמה היא עלולה למות!
עברו חמש שנים!!

גמרתי את לימודי באוניברסיטה וקבלתי תואר אקדמאי. התחלתי לעבוד כמהנדס באחת החבורות. רוחייה חיכתה שאבקש את ידה. ניסיתי להתחמק: אמרתי שאני עדיין צריך להתבסס בעבודה ולהשלים את לימודי. שאני חייב להכין את הורי כיוון שהם יעדו לי את בת דודי לאישה. רוחייה דחתה את כל התירוצים. נפרדה ממני ברוגז רב ואמרה שאינה רוצה לראות את פני יותר.

רווח לי!!
הרגשתי משוחרר מהאחריות עליה!
אבל, האם אוכל לסבול את ריחוקה ממני?
האם אני אוהב אותה?
לא!! איני יכול להסיר את האחריות מעל כתפי!!
אני חייב להמשיך ולדאוג לה!
אני לא יודע אם אני אוהב אותה!
אך לא סבלתי את הפרידה!
חזרתי אליה,
התחננתי, הבטחתי לבקש את ידה!
הסכמתי להיות לה לבעל נאמן!
אמי החלה לבכות ולתלוש שערות ראשה ואמרה: "
בני, פתח את עיניך!
הביט בה היטב!!
ראה כמה היא מכוערת!!
היא מתנהגת כמטורפת!!
חשוב טוב,
אל תכניס את עצמך לצרה שלא תוכל שהשתחרר ממינה".
כלום לא עזר לאמי!
לא עזרו לי הטפותיו של אבי!
לא עזרו כל הלחישות של כל השכונה!
איש לא יכול היה להניא אותי מלבקש את ידה מהוריה.
נישאתי אותה לאישה!
הורי ניתקו את הקשרים עמי!
כל קרובי עזבו אותי!
כל חברי לעגו לי!
אך אני חשבתי רק על רוחייה!
בלילה הראשון לנישואין הרגשתי לאיזה גהנם הכנסתי את עצמי!!
עברתי לגור עמה בבית אחד!!
כל דבר היה מכוער:
צורתה,
דיבורה המתנשא והמעליב,
התפרציותיה הבלתי נשלטות
והתנהגותה המופרעת.
הפסיקה לצחוק!
הפסיקה לחייך!
אף פעם אינה מרוצה ותמיד רוגזת וחמוצת פנים. לא פעם אף העזה להכות אותי בכל הבא ליד, מקלות, קבקבים, העיפה לעברי צלחות וכלים שונים. ואני סובל בשקט ומקבל את הכל כמובן מאליו. לא רציתי לפגוע בה. הרגשתי מחויבות כלפיה והקפדתי לעשות את כל שבקשה.

היא הרתה. קוויתי שהילד ירגיע אותה. הילד נולד עם מום בלב ונפטר כעבור יומיים. לאחר מכן היו עוד שתי לידות, הילודים נולדו עם פיגור עמוק ועם מום בלב ונפטרו כעבור יומיים. התפרצויות הזעם שלה גברו מיום ליום. ואני סובל בשקט. סובל את ייסורי איוב ולא מתמרמר.
נהגתי להביא הביתה מצרכים שונים, מתנות רבות לרוחייה, מאכלים שאהבה, וכל דבר שעלה על דעתה. מעולם לא הודתה לי ומעולם לא חייכה. בעצם היו פעמים בהם היא צחקה, צחוק מתגלגל שהביע שמחה אמתית.
אתם רוצים לדעת באילו נסיבות היא צחקה!!
היא צחקה בכל פעם שקרה לי מקרה מכאיב, כמו:
שנפלתי באמבטיה ושברתי את עצם הירך.
כשכוס הקפה נשפך על מכנסי.
כשנודע לי על מחלתה של אמי.
כשאחד מחברי או מבני משפתי נפטר.
רק במקרים כגון אלה היא צחקה צחוק מלא שמחה.
חשבתי ברצינות להתגרש ממנה! לא העזתי לבשר לה את הבשורה. חששתי לפגוע ברגשותיה. ולכן המשכתי לסבול בשקט

מספר חדשים לאחר פטירתו של בנינו השלישי חל שינוי משמעותי בהתנהגותה. החלה לצאת המבית ונעלמת למספר ימים, ולפעמים שבועות בלי להשאיר הודעה ובלי שאדע לאין נעלמה. כששאלתי אותה בעדינות לאין היא נעלמת היתה מתנפלת עלי בצעקות ובקללות ואומרת: "אין זה מעניינך לאין אני הולכת, אני אלך לאין שאני רוצה ואעשה את כל אשר ארצה לעשות. אינך רשאי לשאול אותי". מדי פעם הכתה אותי נמרצות. עברתי על כל הביזיונות בשקט. איש לא ידע ולא ניחש מה קורה.

פעם, כשהייתי בעבודה, לא הרגשתי טוב. חזרתי הביתה. הבית היה נעול. עליתי לחדרי כדי לנוח. ליד הדלת שמעתי קולות צחוקה וצחוקו של גבר זר. פתחתי את הדלת וראיתי אותה שוכבת במיטתי יחד עם גבר זר שלא הכרתי. נעמדתי במקומי כמוכה הלם, לא יכולתי לדבר! לא ידעתי מה לעשות! פתאום ראיתי אותה קופצת מהמיטה ופונה לעברי בצעקות רמות:
מה הביא אותך בשעה זו?
צא החוצה מיד!!
עזוב את הבית!!
תסתלק מיד!!".
לא הגבתי עד שהיא החלה לדחוף אותי החוצה בפראות כשהיא צועקת: "החוצה!!
צא החוצה!!"
יצאתי מהחדר כשאני מסתכל לאחור כדי להביט בפני הגבר הזר שנשאר שוכב במיטתי שלי ועם אשתי!!
יצאתי מביתי שלי! יצאתי מהגהתם אליו הכנסתי את עצמי! חזרתי הביתה. כולם האיצו בי לגרש אותה!! אבי, אמי, קרובי, חברי, בת דודי שעדיין רצתה בי, כל השכונה האיצה בי: תתגרש!! גרש את המכוערת וכפוית הטובה.
גירשתי אותה!!
שכבתי חולה לחדשים רבים כשאמי, אבי, וכל המשפחה עומדים לצד המיטה ומתפללים להבראתי!!
לאחר שהוטב לי, המשפחה לא עזבה אותי!! הם שמרו שלא אתפתה ואחזור לרוחייה. שלא אחזור לגהנם ממנו ניצלתי ברגע האחרון.
מה קרה לאחר מכן אתם שואלים?
רוחייה נישאה למאהב שלה!
התברר שלא רק אני הרגשתי מחויבות כלפיה!!

(