another world – פרק שביעי, על וואן דיירקשן <3

שכבתי על מיטת בית ביתומים, כמו כל בוקר, קראתי ספר הרפתקאות. פתיחת הבוקר בספר, גורמת לי לשכוח הכל, ולהישאב לתוך הספר, להרפות, ולא לחשוב על כלום, פשוט לקרוא, אות-אות, מילה-מילה.
לקום בבוקר ולגלות עולם אחר! ולדעת שאיי שם, משהו חיי את אותו העולם, מישהו נלחם בשביל הצדק או הרצון!
החלטתי שהיום שאני אקרא את 'נרניה- אחינו של הקוסם' הספר הראשון בסדרה.
כאשר אני קוראת סדרות ספרים, החלק האהוב עלי ביותר, בדרך כלל, הוא הספר הראשון. הספר הראשון, פותח לנו את העולם, מסביר לנו על הדמיות ועל התכונות שלהם!
באמצע הספר נזכרתי שהיום יום שלישי! היום האהוב עלי ביותר, זה היום שבו אני הולכת לספרייה!
אני הולכת בעוד ימים, אבל יום שלישי הוא הקבועה!
לקחתי את הסימנייה, ושמתי אותה בעמוד בו אני נמצאת, שמתי את הספר על השידה שליד המיטה וקמתי בכדי להתלבש לפני היציאה.
לבשתי ג'ינס כהה צמוד וגופייה נופלת אפורה, נעלתי את נעלי האולסטר השחורות שלי, סידרתי את השיער בקוקו גבוה מרושל אשר הגיעה עד מתחת לחזה.
שתפתי את פניי, הדמעות מאתמול בלילה נעלמו, אך העור התייבש, שמתי קרם פנים והלכתי לקחת את ארבעת הספרים שלקחתי מהספרייה בפעם האחרונה, שמתי אותם בתיק הבד השחור-ורוד שלי.
ירדתי במדרגות, הלכתי למטבח לקחת משהו לדרך ולהגיד לליז, שכנראה חזרה כבר, שאני הולכת לספרייה שבמורד הרחוב.
להפתעתי המטבח היה נראה בדיוק כמו שהשארתי אותו יום קודם לכן.
הלכתי לחדר המשחקים כדי לשאול את הילדים עם ידוע להם איפה היא.
כל עשרת הילדים השוהים בבית היתומים ישבו מול הטלוויזיה, אבל הפעם לעומת פעמים אחרות, כולם היו מרותקים לטלוויזיה, כולם ישבו ובהו בקרינת המסך, מרותקים, התקרבתי לראות מה הם רואים, וכמו תמיד, בזמן שאני הולכת לספרייה בכל יום שלישי, כולם מתאספים בספרייה ורואים את האקס פאקטור, אני לעומתם אוהבת מילים, כלומר ספרים, אני לא אוהבת לראות טלוויזיה! אחד הדברים השנואים עלי ביותר הוא טלוויזיה! אני חושבת שזה דברים לא חינוכיים ולא עוזרים למוח להתפתח!
"איפה ליז?" שאלתי, וכמו תמיד הם שקועים בטלוויזיה ואפילו לא מסתכלים עלי, החיים שלי פשוט מדהימים! |NOT|
השארתי פתק על השולחן, בו כתבתי
"ילדים יקרים!
הלכתי לסיפרייה, תבקשו מלואי להכין לכם לאכול, ותבקשו ממנו לא לשרוף את המטבח!
עם ונשרף המטבח, תתקשרו אלי!
המספר שלי כתוב על המקרר! תתקשרו מתי שבא לכם!
אוהבת לולה."
האומנם אני גרה בבית יתומים אבל יש לי טלפון, כלומר, עבדתי בחנות בגדים בחופש הגדול האחרון והרווחתי מספיק כדי לקנות גלקסי 1 יד שנייה, בנוסף, יש לי שיחות יוצאות רק לכמה אנשים, ליז, בעלה הנוכחי מארק, לואי ולוטי, ליז משלמת לי את החשבון טלפון, בגלל שאני לא מדברת הרבה היא הסכימה לשלם לי על זה.
יצאתי מבית היתומים, והתחלתי ללכת לסיפרייה שבסוף הרחוב.
נכנסתי דרך הדלת הגדולה, תחילה הלכתי לדלפק של הספרנית, בטי.
בטי הייתה מלאה ונמוכה, שיערה היה קצר וחלק כ-קרש! אהבתי אותה! היא הייתה בת 33 אבל נראת הרבה יותר צעירה! היא ידעה לצעוק על אנשים שעשו רעש בספרייה, אבל בסך הכל היא הייתה בן אדם נפלא וטוב לב! הייתה לה שימחת חיים, כזאת שאין לכל אחד! היא הייתה עוזרת וידעה להקשיב. התכונה האהובה עלי בה הייתה שהיא ידעה להקשיב, ויותר מזה שהייתה מבינה ואומרת בדיוק מה שחשבה גם על זה לא מצא חן בעיניי אנשים!
"היי בט" אמרתי וחיוך יתפס על פניה כאשר ראתה אותי,
"בוקר טוב חמודה" אמרה ויצאה מין הדלפק כדי לחבק אותי.
"באתי להחזיר ספרים" אמרתי וחיוך קטן ביצבץ על פני.
החזרתי את הספרים והלכתי לקחת כמה ספרים חדשים.
לקחתי כמה ספרים מכמה מדפים והתיישבתי ששולחן הקבוע עלי, הפינתי מצד ימין, שולחן עץ שלידו כיסה מעץ עתיק.
הפינה הייתה מבודדת, כך שיכולתי לדמיין שאין אף אחד מסביבי, וזה נתן לי הרגשה טובה.
פתחתי את הספר שבמעלה ערמת הספרים, בעמוד הראשון.
'ישבתי שם, בפינה הקבועה שלי, יותר נכון האבן הקבועה שלי, במפרץ על הים.
תמיד המים סימלו לי משהו רגוע, משהו שלכל אחד צריך להיות, לפעמים בגודל קטן ולפעמים גדול, אך לכל אחד יש רגש פנימי, רגש שמצליח להרגיע אותו.
שעות על גבי שעות, בהן אני יושבת ורק מביטה בים, מנסה למצוא מסר שאולי יום אחד הוא יעביר לי, בבקבוק או אולי דרך המוח, ללב.
הים, זהו המקום היחיד בו אני מצליחה להרגיש אני, בלי איפור בלי כלום, פשוט להיות נקייה, מטעיות שאני עושה, מדברים שאני אומרת, דברים שלא היו אמורים לצאת לאור.
הים, נראה ככחול, אך בעצם הוא שקוף, הים כחול, רק כמסתכלים מרחוק, אך כמתקרבים הוא הולך ומתבהר עד שנהייה שקוף לחלוטין, בדיוק כמוני.
ככחול שאנשים רחוקים ממני, כך הם רואים את החסרונות שבי, אך כאשר מתקרבים רואים בדיוק מי אני, האומנם, כאשר האנשים נכנסים למים העמוקים שבי, הם לא תמיד יצליחו לצאת, אני המקור לריבים, בדיוק כמו הגודל של הדגים שגדלים בים.
אני ממשיכה להביט בים ובאופק, כמה ספינות התחילו להתקרב לכיוון החוף, הבנתי שזה הזמן ללכת, הספינות מהמערב כנראה באים, לרוב זה כדי להילחם בנו, אך צבאנו חזק יותר מהמזרח, כך שלרוב כמות הכפרים שנכבשו קטנה.
הפעם הספינות מגיעות לכיוון החוף שלנו, הצופר כבר נשמע ברחבי פריקו, הכפר בו אני גרה, רצתי במהירות לכיוון בית העץ, שאני קוראת לו בית, כדי להוציא את אמא ואחותי הקטנה "קול", זהו שמה, אבא שלי בחר אותו בשבילה, ואמא בשבילי, אבא שלי אהב מאוד את קולות הציפורים שצייצו כל בוקר בחלון בייתנו, לכן בחר את השם הזה.
נכנסתי במהירות הבייתה, ונכנסנו כולם לחדר העבודה הקטן של אבא, אבק היה מפוזר בכל מקום, וכמובן הבלגן בחדר נשאר מאותו היום, בוא אבא הלך לעולמו, הוא נלחם במלחמה נגד החוף המזרחי ונשלך לים.
ישבנו על הריצפה והוראתי להן להיות בשקט, סגרתי את הדלת בשקט. '
סגרתי את הספר, עקב כניסה של כמה בנות בגיל עשרה צעיר, שכמובן עשו רעש בלתי נסבל.
הלכתי לבתי, הספרנית, חתמתי על הספרים ויצאתי חזרה לכיוון הבית, הופתעתי לגלות שלא קיבלתי טלפון מאף אחד מהילדים בבית היתומים, או מליז, אך התעלמתי מהעובדה הזאת.
הגעתי לבית היתומים, ולא האמנתי למראה עניי………….