אבודה לנצח – פרק 11

הטיסה עברה בשלום, התאספנו בנקודת המפגש כ- 10 בחורות , מיניבוס קטן הסיע אותנו לרחבת הארמון, הרחבה הייתה ענקית, מן אולם כניסה גדול מלא ציורים ותמונות בחיים לא ראיתי משהו שמתקרב ליופי ולהדר שראיתי שם . הגיע האחראי, היה לו מין מבטא שוויצרי כבד עד שכמעט לא הבנתי מה הוא אומר, הוא מיין אותנו, חילק לנו מדים, ונתן לכל אחת מאתנו תפקיד מסוים, העבודה חולקה לשתי משמרות , בוקר מ 6:00-15:00 וערב מ15:00- 12:00, בלילות הייתה תורנות בין כלל המשרתות כך שבכל לילה נשארות שתי משרתות בכוננות. בת שיוצאת משטחי הארמון חייבת לחזור עד השעה 21:00 אחרת תישא בעונש שיוחלט עבורה. פעם בשבוע היה לנו יום חופשי קבוע לבחירתנו, אני בקשתי את שבת ולמזלי אישרו לי, אולי מכיוון שהבנות שם היו נוצריות והם העדיפו את יום ראשון כיום החופשה שלהם.
הכול היה שקט ורגוע, חדרי השינה של המשרתות ממוקמות במבנה חיצוני צמוד לארמון, המשמרת הראשונה שלי נקבעה למשמרת בוקר למחרת אז היה לי את המשך היום פנוי, התארגנתי, התקלחתי והחלטתי לנצל את המשך היום לטיול מסביב לארמון. היו שם גנים ענקיים של עצי פרי ובר מדהימים סוג של חורשה ענקית, מלאה בפינות חמד שקטות. הערב הגיע, נרדמתי במהירות, ובבוקר התחילה העבודה שלא הייתה כל כך קשה אבל ממש משעממת והמשמרת עברה בעצלתיים. כשהסתיימה המשמרת החלטתנו כמה בנות לצאת לסיבוב בעיר, ערכנו קניות בסופר מקומי והסתובבנו בשכונות מסביב לארמון השעה הייתה 19:00 וכבר התחלנו להתרחק , ואז ראיתי מבנה של בית חב"ד כתבתי את הכתובת וחשבתי שאני חייבת לקפוץ לשם בהזדמנות הקרובה כדי לקנות קצת אוכל לשבת. אחרי יומיים, יום חמישי, קפצתי לבית חב"ד זוג ושלושה ילדים מקסימים, הם הזמינו אותי לסעודת ביום שישי בערב ולמחרת התייצבתי עם שלל מתנות בביתם. היה לי כל כך כיף הרגשתי סוף סוף חופשיה דמיינתי את עצמי אמא לכמה ילדים חוגגת איתם ועם בעלי את החגים והשבת. ממש נהניתי ולא הרגשתי איך הזמן עובר לו, ואז נזכרתי הבטתי בשעון השעה הייתה כבר 08:50 נפרדתי במהירות והתחלתי לרוץ ניסיתי לקצר את הדרך חציתי שבילים סמטאות אבל זה לא עזר איחרתי, בחמש דקות ארורות! השומרים לא הסכימו להכניס אותי ונשארתי מחוץ לארמון למשך כל הלילה וכשנפתחו השערים נתבקשתי להתייצב בלשכת האחראי, הבנתי שאני הולכת להיענש אבל חשבתי לעצמי שמה כבר יכולים לעשות לי? הגיעה השעה, הגעתי ללשכה חיכיתי קצת ואז נכנס האחראי: "טוב גברת, איפה היית ולמה איחרת?" "הההה רציתי לטייל ברחובות העיר ואיבדתי את הדרך איחרתי רק ב5 דקות אבל כבר לא הסכימו ל.." הוא עצר אותי, ואמר לי שהחל מרגע זה אני לא מורשת לצאת משטחי הארמון למשך חצי שנה! יצאתי מהחדר, המומה.
וכך החלה תקופה חדשה בחיי, פעם בשבוע בימי שישי דאגו לי מבית חב"ד לארוחה, חלות ויין לקידוש הייתי מוצאת לי פינה שקטה נסתרת ויושבת לי בכיף, מברכת ואוכלת. באחד מימי השישי התקרב אלי בחור שלא ראיתי לפני, לבוש במדים מיוחדים כאלה. הוא התקרב אלי ושאל: "מה את עושה?". הוא התיישב לידי והסברתי לו. ישבנו ודיברנו קצת הוא סיפר לי שקוראים לו אדי והוא המאבטח של הנסיך- הבן השני של המלך. סיפרתי לו קצת עלי ומאז פעם בשבוע היינו נפגשים ולאט לאט גיליתי שמצאתי לי חבר אמיתי, יכולתי לספר לו כמעט הכל, היינו מדברים, מסתובבים ביחד בחורשה או סתם מבלים, הייתי מחכה כל השבוע לימים האלו, לבלות אתו ומאוחר יותר הבנתי שגם הוא מחכה להם. יום אחד, בתחילת השבוע פרסמו שבעוד יומיים יערך מסדר לכל הבנות המשרתות בארמון המעוניינות להשתתף בנשף המסורתי של הממלכה, אחת מהן תבחר להצטרף כבת זוג של נסיך השני לבית המלוכה. אני הייתי בין הבנות הבודדות שלא היו מעוניינות להירשם, מעולם לא עניינו אותי כל המסיבות, הכנסים והנשפים . כשהגיע היום המדובר הבנות התלבשו, התגנדרו והתייצבו ברחבת הארמון, אני ניצלתי את השקט מילאתי אמבט ותכננתי לעשות לי אמבטיה חמה, ארוכה ומפנקת. נכנסתי לאמבט ואחרי עשר דקות אני שומעת דפיקות בדלת החדר, חשבתי שזאת טעות אבל הם נכנסו לחדר ואז נשמעו דפיקות בדלת חדר האמבטיה. הם שאלו מי נמצא כאן? אמרתי להם שזו אני, והם אמרו שבציווי המלך כל הבנות חייבות להתייצב ברחבת הארמון אז אני צריכה לצאת עכשיו. לבשתי חלוק והם נכנסו בזריזות וליוו אותי לרחבה. עמדנו כל הבנות (אני עמדתי מבוישת נמצאת עם החלוק בין כל הבנות המאופרות, לבושות בשמלות) ואז נכנס הנסיך, הרמתי קצת את הראש הצצתי, ואז כמעט התעלפתי לא האמנתי זה היה אדי- אדי שלי!